פגשתי לפני תקופה יהודי חסידי, וכך סיפר לי. אני נשוי פלוס שמונה ילדים מתוקים. החיים שלי זהב בבית, אבל אני עדיין מרגיש בודד בעולם, בלי חברים.
לפעמים הכאב הגדול ביותר של אדם הוא לא שאין סביבו אנשים. אלא שיש סביבו הרבה אנשים – אבל אין אף אחד שמכיר באמת את הלב שלו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
והוא הסביר לי: אני נמצא בחסידות גדולה מאוד. אני אתן לך דוגמה משבת. אני מגיע בליל שבת ישר לתפילת מנחה, ישר אחרי זה קבלת שבת, וישר אחרי זה חוזרים הביתה. האישה והילדים רעבים, הם מחכים לשמוע קידוש, וישר אני חוזר הביתה. בעצם כל בית הכנסת חוזר ישר הביתה.
אני סועד בבית בנחת, בשמחה. נחת יש לי, ברוך השם. וישר אחרי הסעודה אני הולך לטיש בחסידות. אבל גם שם אין הזדמנות לדבר עם אף אחד, כי יש טיש, ובטיש אסור לדבר. וכשנגמר הטיש רוב האנשים עייפים. הטיש הסתיים באחד בלילה, ומחר התפילה מתחילה בשמונה בבוקר.
וכך אותו תהליך נמשך בשבת ביום.
יש אנשים שחיים באמצע מדבר והם לא בודדים. ויש אנשים שחיים באמצע קהילה של אלפי אנשים והם מרגישים הכי לבד בעולם.
לפעמים זה לא בגלל שאין סביבם אנשים, אלא כי אין באמת הזדמנות להתחבר.
כי בדידות לא קשורה לכמה אנשים יש סביבך. בדידות קשורה לשאלה אחת בלבד: האם יש מישהו אחד שמכיר את הלב שלך.
ולפעמים בתוך קהילות גדולות, דווקא בגלל המבנה והמסגרת, אין לאנשים את ההזדמנות הפשוטה לעצור רגע, לדבר באמת, ולהכיר אחד את השני.
אפשר אולי להוסיף עוד מחשבה. באירופה קמו השטיבלאך. עצם המילה אומרת הרבה: שטיבל – בית קטן. בית משני. ואכן, השטיבל היה הבית השני של כל אברך. מקום שבו ישבו יחד, שתו לחיים, השיחו את ליבם, ודיברו גם דיבורי נפש.
אבל לפעמים נדמה שבחלק מהמקומות היום משהו מהפשטות הזו קצת הלך לאיבוד. לפעמים עיקר השטיבל נהיה הנוסח המיוחד שלנו, צורת קשירת הגארטל, והמסגרת עצמה. ואילו התחושה של בית – של מקום שבו אדם יכול לשבת רגע, לדבר, ולהרגיש שייך – פחות נוכחת.
ואולי דווקא לזה התכוונו כשקראו לזה פעם שטיבל – בית קטן. מקום שבו יהודי לא רק מתפלל, אלא גם מרגיש בבית.
אני איש שאוהב לדבר עם אנשים, לתקשר עם קבוצה של אנשים. ודווקא אצלנו זה לא קורה. החיים מסתובבים מסביב לנושא רוחניות. אין מושג שגם הנפש והגוף ייהנו. רק נטו מאה אחוז לשעבד רוח, גוף, נפש ונשמה לאביהם שבשמים.
האדם לא נברא רק כדי ללמוד ולהתפלל. האדם נברא גם כדי לדבר, לשתף, להרגיש שייך.
כמו שכתבתי כבר לא מעט פעמים, ששום דבר לא יקרה, יקרה רק טוב, אם בחורים יעשו התעמלות ובריכה פעם בשבוע, מינימום, לתת לבחורים לשחרר את גופם ונפשם. אבל לצערי זה לא קורה, כי כל ישיבה מפחדת מהשנייה שאם יעשו כזה דבר הישיבה תהפוך לישיבה טיפולית, ואז הישיבה תהיה סוג ב', והם רוצים ישיבה טובה.
אבל לפעמים קצת גשמיות מצילה הרבה רוחניות. טיול קטן. מפגש. שיחה. צחוק קטן בין חברים. לפעמים הדברים הפשוטים האלה מחזירים לאדם את הכוח לעבוד את השם באמת.
אז אותו דבר גם אברכים. למה בחסידות, בחוגים של ליטאים ובחוגים נוספים, יעשו לאברכים פעם בשבוע מפגש חברתי. אפשר כמובן להכניס עשרים דקות של לימוד, אבל השאר לתת חוויה נפשית לאנשים, שיכירו, שידברו, לנסוע יחד בצוותא, ולאו דווקא להתפלל במירון.
כאלו דברים לא יכולים לקרות במחננו. כי אדמו"ר או רב קהילה שיעשה את זה – הוא ייקרא משונה. וזה גם אסור ולא מקובל. רק תורה וכו', שאר דברים אסור אפילו לחשוב על זה.
אבל לפעמים אדם לא צריך עוד שיעור תורה. הוא צריך עוד חבר.
הם שוכחים מה שאמר הבעל שם טוב הקדוש, שאדם יכול לעבוד את השם גם דרך הגשמיות, אם הוא חושב שזה תועלת לעבוד את השם. אז באותם אירועים זה מצווה והתרוממות להשם.
את האמת, שזה לא אותו אברך חסידי שהגיע אלי עם הסיפור הזה. הגיעו אלי מכל מיני קהילות, ומכל החוגים, לפחות מאה אנשים חזרו על אותה טענה, על ההרגשה של חוסר שייכות, הרגשה של בדידות חברתית וכו'.
ואז הבנתי דבר כואב מאוד.
לפעמים אנשים לא עוזבים קהילה בגלל שאלות באמונה. לפעמים הם פשוט הרגישו לבד.
יש אנשים שמגיעים לבית הכנסת כל יום. אבל אין שם אף אחד שמחכה להם.
ואפשר להתפלל ליד אדם שלושים שנה באותו בית כנסת ולא לדעת עליו כמעט כלום.
אז אולי הגיע הזמן שרב יגיד לחברי קהילתו שיעשו פעם בשבוע או פעם בשבועיים מפגשים חברתיים. תאמינו לי, זה יקשר בין האנשים ויביא תועלת רוחנית גדולה.
כי קהילה אמיתית היא לא רק מקום שבו מתפללים יחד. קהילה אמיתית היא מקום שבו אנשים גם מרגישים אחד את השני.
ולפעמים שיחה של עשר דקות בין שני יהודים יכולה להציל לב שלם. לפעמים זה כל מה שנפש של אדם צריכה כדי לחזור לנשום.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום לכל עם ישראל. שנזכה להיות מאוחדים באמונה ובשמחה, ושאף יהודי לא ירגיש לבד לא בבית, לא בקהילה, ולא בלב.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות