זה קרה שוב השבוע. בכותרות האתרים החרדיים בישרו לנו על הארכת מעצרו של אחד הבחורים החשודים בהפיכת ניידת המשטרה באותה המולה מתוקשרת. בסרטונים שרצים ברשת רואים המולה: כיפות שחורות, חליפות קצרות, פאות מאחורי האוזניים - פסיפס חרדי טיפוסי של זעם ומחאה. אבל אז מגיעות הכותרות באתרים החרדיים, ואיתן מגיע הדיוק הכירורגי, הכמעט חשוד: "נער חסידי נעצר בחשד להפיכת ניידת".
לא "צעיר חרדי", לא "תושב העיר", אפילו לא "בן ישיבה". חסידי.
באותו רגע, כל קורא חרדי ממוצע נושם לרווחה. הליטאי בבני ברק, הספרדי בירושלים והחרדי-מודרני ברעננה מחליקים את העניבה ואומרים לעצמם: "זה לא אנחנו. זה הם. אלו עם הפאות הארוכות והגרביים הלבנים. אנחנו בסדר". ברוכים הבאים למנגנון ההגנה העתיק ביותר בהיסטוריה היהודית: הישרדות באמצעות השחרת האח.
האנלוגיה הגלותית: לרצות את ה"פריץ"
אנחנו הרי הראשונים לזעוק ובצדק נגד התקשורת החילונית שעושה לנו את זה בכל הזדמנות. בכל פעם שמתרחש אירוע שלילי, הם ימהרו להדגיש בכותרת שמדובר ב"חרדי", או יציינו בהדגשה שמדובר ב"עיר חרדית", גם כשאין לזה שום קשר למהות העבירה. זו השחרה שיש לה היסטוריה ארוכת שנים של איבה.
והנה האבסורד הקיומי: החילונים, שנאבקים כל העת בדה-לגיטימציה של ישראל ובתופעות של אנטישמיות בעולם, מכירים את הכאב הזה מקרוב, את התחושה שמיעוט קטן משליך על הכלל. ובכל זאת, אנחנו החרדים עושים בדיוק אותו דבר לעצמנו. ה"פריץ" המודרני הוא התקשורת החילונית, ואנחנו מקריבים את החסיד על מזבח הלגיטימיות שלנו, משחירים אותו כדי להיראות "לבנים" יותר בעיניהם.
בין "האינטלקטואל היפה" ל"רגש הפרוע"
הבחירה לסמן את החסיד אינה מקרית. היא יושבת על היררכיה פנימית עמוקה. בתפיסה המגזרית השלטת, הליטאי נתפס כ"אינטלקטואל היפה", הלוגי, המיושב. החסיד, לעומתו, נתפס דרך פריזמה של רגש מתפרץ, דבקות מוזרה לאדמו"ר ולבוש גלותי ובולט בשונותו.
כשהלבוש כל כך בולט ושונה: השטריימל, הפיאות המגולגלות, הגרביים הלבנים, קל להפוך אותו לאייקון. החסיד הוא ה"אחר" המושלם. כשקורה משהו שלילי, המיינסטרים החרדי משליך על החסיד את כל הפחדים שלו מהאופן שבו החילוני רואה אותו. אנחנו אומרים לחילוני: "אתה בטח מתכוון לחסיד ההוא עם הפאות הארוכות והנהגות ה'קיצונים', לא אליי, בן התורה הרציונלי".
למה "ספרדי" לא ו"חסידי" כן?
שימו לב לצביעות: לעולם לא תראו כותרת כמו "הנער הספרדי נעצר". למה? כי הציבור הספרדי, אחרי עשורים של מאבק באפליה ובגזענות הממסדית, פיתח חסינות קולקטיבית. תיוג כזה יביא מיד לסערה ציבורית על "גזענות אשכנזית". אבל החסיד? הוא נתפס כחלק מהקבוצה ה"חזקה" והעשירה. יש לו אדמו"ר, יש לו חצר מפוארת, הוא דואג לעצמו. ולכן, במין עיוות פסיכולוגי, מותר "לרדת" עליו. הוא לא נתפס כקרבן של גזענות, אלא כמישהו שפשוט "שייך לזרם אחר".
מלכודת תת-הייצוג וזעקת ה"מה יפית"
החסיד סובל מתת-ייצוג משווע במוקדי הכוח של המדיה החרדית. בחלקו זה נובע מרצון: הקהילה החסידית היא סקטוריאלית מטבעה, דואגת למוסדותיה פנימה, עסוקה בחינוך ובשימור הרוח מול גזירות הגיוס בדרכה שלה. העיסוק ב"נראות" תקשורתית נתפס שם לעיתים כמודרניזציה מיותרת, כניסיון חולני של "מה יפית" בפני החברה החילונית.
השתיקה הזו של החסידים היא שמאפשרת לעורכים (שמגיעים לרוב מהעולם הליטאי, הספרדי או החרדי-מודרני) להחזיק במקלדת ולהנדס את התודעה. הוא הופך ל"חצר האחורית" של הדימוי החרדי. נוח להדביק לו את התוויות הקיצוניות כי הוא ממילא נראה "אחר" גם בתוך המגזר.
הגיע הזמן לחשבון נפש
השנאה מבחוץ כואבת, אבל הניכור מבפנים מסוכן בהרבה. כשאנחנו משתמשים בתיוגים זרמיים כדי לנקות את המצפון הקולקטיבי שלנו, אנחנו לא פותרים את בעיית הדימוי של הציבור החרדי; אנחנו רק מאשרים את הנרטיב של אלו שרוצים לפלג אותנו.
הגיע השעה שהעורכים ומובילי דעת הקהל במגזר יניחו את הפינצטה. פשע הוא פשע, וטעות היא טעות, ללא קשר לצורת הפאות או לסוג הכובע. אם לא נשכיל להגן על ה"חסיד" מהתיוג המכליל, שלא נתפלא כשהתקשורת הכללית תמשיך לצבוע את כולנו באותה מברשת שחורה.
0 תגובות