יש הרבה סוגי מניינים בעולם, כמעט כמו כמות התפילות הקיימות, טוב, אולי אפילו יותר.
יש את המניין ההוא בקרית ספר שנכנסתי אליו בערבית של שבת, וכולם כמו חיילי קומנדו, נעו קדימה ואחורה, לא שמים לב שנכנס אדם שתנועתו היא בכלל ימינה ושמאלה. ככה, עד שקמו לקדיש לפני שמונה עשרה, ושם, בתנועות עדינות שלא היו מפריעות אפילו ליתוש, הם בחנו את המרחב, ראו שהוא איננו כמו שהיה בזמן ה'ברכו' הראשון, ובתנועה עדינה כמעט כמו הקודמת, חזרו למצב הראשוני, נוטים קדימה ואחורה במקצב ברור. ויכולו השמים והארץ וכל צבאם.
יש את המניין ההוא, אי שם למעלה בשכונת הר נוף, גם הוא מְקַמְנֵד חיילים, ובמהותו ייתכן שהתנועות היו יכולות להיות שוות לבית הכנסת הקודם, אבל הדלת שלו, שלא כמו בקריית ספר ממוקמת לצידם של האנשים - לא מאחוריהם, כך שזווית העין של כולם נדרכת כשהדלת נפתחת באמצע התפילה. הם רואים אותך, אתה רואה אותם, הם רואים שראית אותם, ואתה רואה שהם ראו אותך.
בית תפילה שקבועה בו דלת באמצע המרחב, נמצא בסכנה קיומית לאווירת הרפיטטיביות שבית כנסת צבאי מנסה ליצור. משחקי הראיה מבלבלים את הנפש, ומהי תנועה אם לא תוצר נפשי.
יש את המניין ההוא שבו כל שבוע עוד אחד מהקהילה הולך להשלים תפילה - שם למעלה בשמים, כשאנשים אחרים משלימים תפילה למשפחתו כאן למטה.
יש את המניין הספרדי שכל טרום בוקר באלול עומדים על המרפסת, ומספרים לכולם שיש כאלו שכבר קמו. יש את המניין ההוא שמספיקים לו רק שבעה גברים וכבר אפשר לשמוע קדוּשה. יש את המניין שיש בו רק בעל תפילה בלי מתפללים, יש את המניין שיש בו רק ציבור ותמיד מחפשים בו בעל תפילה, ויש את המניין של עזה טוונטי-פור.
המניין של רחוב עזה 'טוונטיפור' בירושלים הוא משהו אחר לגמרי. אי אפשר לומר עליו כלום ממה שנאמר קודם, למרות שאפשר לומר עליו הכל. זה הסוד שלו.
מצד אחד משתדלים בו מאוד לא לדבר בשעת התפילה, ובאופן פרדוקסלי מחלק הסוכריות המתוק הוא גם איש ה-'שששש' שכל בית כנסת מחזיק בעל כרחו. ומצד שני יש בו דלתות מכל הכיוונים, לא רק בצד ולא רק מאחור.
מה זה אומר?
מניין החטופים - עזה טוונטיפור, נפתח בזמן המלחמה להצלחת החטופים, לא עוד מניין פלואידי שחוסם את הרחוב בשלטי 'לך'. לא עוד הפגנה אלימה שאיננה מתחשבת בתושבי רחביה כבר כמה שנים. לא עוד מגפונים, צופרים ואנשים ארסיים - הוא לא עוד בית כנסת של צבא סדיר ומאורגן. בדיוק להפך.
כל אחד שם שונה מחברו, ההוא חסיד, ההוא עם ראסטות, ההוא פעם ראשונה בחייו מתפלל, וההוא רק נכנס לעשות לחיים קטן על ארק. ההוא בא לקידוש עם הכלב הגדול והזקן שמחכה בסבלנות עד אחרי קידוש, וההוא האחרון בא ואין לו עדיין סיבה למה בא, למרות שהוא יודע שאין סיכוי שהסיבה היא תפילה.
יש בית שיש בו ארבעה פתחים כדי שיוכל לארח את כולם, ויש בתי כנסת שיש בהם כמות דומה של פתחים, כדי לספר לך שקודם כל הם בית. כל רעב יוצא שבע במניין 'מפותח' שכזה, וכל שבע יוצא שבע יותר. אין בהם חובה להתפלל, אין בהם צורה קבועה לנדנוד תפילתי - יש כאלו שעומדים כמו פלס, ואין חוק שאוסר על נענוע - יש כאלו שמגדירים את עצמם לולבים של סוכות. מי שרוצה לראות - רואה הכל, ומי שלא - רואה כלום.
בגדול, עזה טוונטיפור הוא מקום שכל אחת ואחד יכולים לבוא, למצוא מישהו לדבר איתו, לשתות שישים אחוז מים בכיף, ולאכול מנת דגים ובשר - זאת הייתה תפיסת העולם של ישראל המייסד, שקנה את המקום ופתח אותו לכולם.
ולמרות כל הברכות, תמיד יש מקום לתיקונים, ככה הוא עולם החלקים - העולם הזה, מחברים בו לאט לאט עוד חלקים כדי שיהיה שלם יותר.
---
לפני שבוע קפצו לי שני פוסטים ברשתות החברתיות, בשניהם תמונה עלובת פיקסלים מזמן קידוש של שבת בבוקר. תמונות חסרות רזולוציה תמיד מעצבנות אותי באופן אישי - אני לא מצליח להצביע על דמות כלשהי ולומר בבירור - זה אני, ומה אדם יכול לחפש בתמונה אם לא את עצמו. אבל לא על זה אני כאן, אלא על סיבת הפוסט.
יו"ר התעוררות בירושלים וסגן ראש העיר זועק חמס עד לב השמים. הפוסט נפתח במונחים מהעולם המיימי, למרות שהנושא הוא דווקא קרקע: "עדכון בנושא בית הכנסת הפיראטי בעזה טוונטיפור".
הוא ממשיך בדבר שינוי מהות הנכס ששימש למסחר לבית כנסת לא חוקי - עד כאן עניין של טכניקה חוקתית שצריך להסדיר במדינה שיש בה גם חוק.
מכאן הוא לוקח כבר כמה פסיעות קדימה, זאת אומרת, לא פסיעות אלא קפיצות לרוחק, ולא רק כמה. לדבריו, "המניין הוא מסיונרי באופיו באופן חריג, יותר מכל מוסד אחר בסביבה ואולי בעיר כולה".
עזבו את העובדה שאבשלום קור היה נחרד לשמוע את ההגדרה הזאת - מיסיון הוא רעיון ומוצר נוצרי שלא מתאים לכאן. עזבו, אני מבין שזהו סלנג שבא לבטא זעזוע עמוק שגובר על כל דקדוק לשוני, ואני בטוח שאותו יו"ר נכבד מזדעזע ומשנה מדקדוקו בכל מקום שיש לו קונוטציה מסיונית, אני בטוח.
אני מדבר בעיקר על הפומפוזיות - המניין הוא מסיונרי באופן חריג, אולי המניין הכי הכי בעיר. קשה לי מאז ומעולם להאמין לאנשים שמבטיחים שמים וארץ, לאנשים של הכל או כלום. לאנשים של גן עדן או גיהנום. בחיים הקצרים שלי למדתי שכל אחד יכול לפמפז - זה לא עולה כסף ולא מחוייב למציאות בשום צורה.
(בצורה מוסגרת אומר כבעל תפילה בעצמי וכאדם סקרן - אני מוכן לצאת לסבב בתי כנסת בכל הגלקסיה יחד עם היו"ר, וכמו מבקרי אוכל מקצועי, נעמוד שנינו, נבחן את תנועות האנשים, את החזנות, את האוכל ואת הדיבורים, ונייצר תוכן ויראלי וסולם דת חדש שיקבע את רמת המסיוניות שלהם.)
בהמשך היו"ר מוסיף: "הוא אף הגדיל לעשות ובחר בשם "מניין החטופים", שימוש ציני במאבק שאפיין את הרחוב באותה התקופה. מאז, ב"ה, חזרו החטופים, והמניין ממשיך בשלו, עם פעילות שהולכת ומתגברת ולצערי גם מאמצת יותר ויותר פרקטיקות של אצבע בעין".
עזבו את זה שהייתי מגדיר את הסיפור יותר כאצבע בלב, הרי זה כל העניין של מקום תפילה - האדם והבורא מתחברים דרך הלב.
לב, עין, כליות הם עניין סמנטי ופחות מהותי, אבל המציאות שאדם לוקח בעלות על המאבק לחזרתם של החטופים, ומחליט מי נאבק בלב מלא אהבה וחמלה, ומי אסור לו להתקרב כי המאבק שלו הוא ציני, כבר גובלת בנרקסיזם של תנועות חברתיות מסוג מסויים, מה שנקרא: שימוש ציני במילה ציני. אם נביט סביבנו נבחין שבדרך כלל אלו שיגידו - "אני יהודי לא פחות ממך", תוך כדי נגיסה בפירות ים בשעת נעילה, ירגישו גם חופש פעולה מלא לקבוע לשני, ובמקרה שלנו - אם הוא נאבק חמלתי, או ציניקן מאובק שחייב לנקות את עצמו מהשטח ולשתוק.
---
בפוסט השני של סגן ראש העיר ויו"ר סיעת האיחוד הירושלמי נכתב: "מדובר במיקום שאינו מתאים לבית כנסת - ברחוב עזה העמוס ממילא, בלב איזור בילוי של סטודנטים וצעירים, עם עסקים שפתוחים בשבת, זו ממש תקיעת אצבע בעין של התושבים".
שוב אני מתעלם ממטאפורת האצבע בעין, לא בגלל שכבר התעלמתי, אלא מכיוון שחלק ממתפללי בית הכנסת באורח פלא הם התושבים. כן, הם לא מיובאים משכונות אחרות שיש בהן אינפלציה של בתי כנסת. אלו תושבים פשוטים בעלי תו חניה שבע-שמונה שרוצים מקום תפילה שבו הם יתפללו, בין היתר, שימצאו חניה באזור הצפוף הזה, כשהם חוזרים בערב הביתה.
בהתבוננות שניה, אפשר אולי להתפלסף בתוך הדברים: אם תושב מגיע לתפילה - האם זה אומר שהוא תוקע אצבע בעין של עצמו - ואם כן, המשמעות היא בעצם חיובית, או שאולי הוא כבר לא מוגדר כתושב אלא כמתפלל, מכיוון שהגדרת האדם היא הפעולות שלו, אבל אני אניח להתחכמויות האלו, לפחות לעת עתה.
התפיסה הלוגית-רעיונית של היו"ר לגבי רחוב עזה קצת מסתבכת לי. הוא טוען שבית כנסת מביא כמות מסויימת של אנשים, שמכבידה על הרחוב שגם ככה עמוס, ולכן הוא מבקש שיפתחו שם במקום - עסק. מסחר, לדבריו, יביא פחות אנשים, כלומר, הוא מבקש לצמצם את כמות המבלים ברחוב, למרות ששורה אחרי הוא מהלל את רעיון הבילוי של הסטודנטים והצעירים.
היו"ר לא לוקח בחשבון כמה ליברלי הוא מניין החטופים - עזה טוונטיפור, ואני אמנה אותם, בהשתאות ובגבורה: ראשית, המניין מְמַנְעֵד את כל הגילאים והמינים, אך קבוצת הרוב מורכבת דווקא מצעירים וסטודנטים. שנית, המניין כעסק, פתוח בשבת בדיוק כמו העסקים ליד, כן, פתוח - לא הייתה פעם אחת שמישהו מהחברים אפילו העלה את הנושא לדיון. שלישית, המניין הוא מקום בילוי מפותח, בחינם, בחיוך וללא צורך בהשארת טיפ. רביעית, המניין נושא את דגל הליברליות שרחוב עזה לובש בגאון, ומגיש אוכל ושתיה ללא כל תעודת הכשר - הוא לא מחזיק אפילו בתעודת צהר, כמו שיש לבית הקפה המשובח סיבריס הצמוד. כלום.
---
אני מאמין שאפשר לדבר על כל דבר בעולם כשבאים לדבר בלב פתוח, באמונה בדו שיח, באמונה באהבת אדם, ובאמונה בחיבור למרות השוני. לכן, כשאני רואה טקסטים שמנסים לספר לי סיפור אחד - סיפור יבשושי על שמירת החוק נטו, אך מלאים בטונציות מלאות צלילים חסרי מלודיה, הרמוניה וסולם, אני מבין שעולם חד השיח שולט בעולמם של הקיצוניים, וחד שיח לעולם לא יצמח ויהפוך לעץ מוציא הקשבה ודיון. אני מבין גם שחובה לבחון שוב ושוב כל אחד שמספר לך שהוא זה שבא לתקן את העולם - שאחריו הכל יהיה מושלם. יש שצועקים זאב זאב, ויש שצועקים שלם שלם.
אסיים בשתי פסקאות חשובות:
אם נסתכל במאות התגובות על דבריהם של שני היו"רים נלמד שגם כאשר הירח כורז בקול לילי: "אני מאיר" - הוא לא, זאת פיקציה שעובדת על אנשים עייפים. עברתי על מה שכתבו עשרות רבות של אנשים, ומה שראיתי ברובו היה תמיכה במניין, אמונה בדו קיום - גם כשהוא יהודי-יהודי. ראיתי בני אדם שלא רואים את חצי הכוס הריקה, כאלו שלא באו לתקן את העולם, אלא מבקשים שיהיה בו טוב. וזה מחמם את הלב העברי שלי, שבני אדם יכולים להבחין בין רע לטוב, בין אהבה לשנאה, ובין מקום שבא לתקוע אצבעות לבין מקום שכל העניין שלו הוא חיבוק גדול לכל אחד - חמש אצבעות - כף על כתף, בכל צורה, בכל לבוש, ובכל דת.
ולכם, יו"רים נכבדים, הצעה אחת קטנה. עוד כמה שנים, כשתרחיש האימה יקרה, ורחביה תהפוך לעוד יותר חרדית, היחידים שלא יצאו להפגין נגד סגירת חנויות במרחב הפתוח - יהיו האנשים מסוגנני עזה טוונטיפור, אז במקום להילחם בהם, תתמכו בהם, הם הסיכוי שלכם כשתפרסמו את הפוסט זועק החמס של 2036.
ולסיום, פעם הבאה - צלמו באיכות גבוהה, כולנו לבושים יפה מהרגיל ביום השביעי, ואתם יודעים, אין לנו תמונות בדרך כלל מהיום הזה, אנחנו עסוקים בבילוי קדוש.
0 תגובות