חמסה מדם הבהמה | כך הוכתר הראשון לציון בימי הסולטן העות'מאני

שמש אביבית חדרה מבעד לחלונות המעוגלים של בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי בירושלים העתיקה, מאירה את פניהם הנרגשות של מאות מתפללים שהתאספו למעמד ההיסטורי. ריח של קטורת עדינה התערבב באוויר עם המתח והציפייה שמילאו את החלל הגדול.

בתקופה שבה הסולטן העות'מאני שלט במרחב המזרח התיכון, היה טקס הכתרת הראשון לציון אירוע מורכב ורב-רושם, שמשקף את מערכת היחסים המיוחדת בין הקהילה היהודית לשלטון העות'מאני.

הטקס נפתח במעמד מרשים בבית הכנסת: אחד מזקני החכמים המכובדים עלה אל הבימה, שם הולבש הרב החדש באדרת צמר מיוחדת. אדרת זו, שנרכשה מכספי הקהילה, סימלה את המינוי הקהילתי הפנימי, עוד לפני האישור השלטוני.

ברכת "שהחיינו" שבירך הרב החדש נענתה ב"אמן" רועם מפי הקהל, המבטא את השמחה הקהילתית במינוי. אולם מיד לאחריה באה הברכה המיוחדת שנועדה להפגין נאמנות לשלטון: "הנותן תשועה למלכים". החזן היה מברך במיוחד לחיי "הוד מלכותו הסולטן האדיר והרחמן, ירום הודו ותנשא מלכותו", והקהל היה עונה "אמן" בהדרת כבוד.

רגע השיא של הטקס היה כאשר הגיע שליח מיוחד, נושא משרה בכירה, היישר מקושטא (איסטנבול) בירת האימפריה. השליח נשא שני סמלי שלטון חשובים: ה"פירמן" - כתב המינוי הרשמי מטעם הסולטן, ובגדי השרד המלכותיים. בגדים אלו כללו מעיל רחב מפואר עשוי כסף וזהב, מעוטר ברקמות יקרות על הצוואר והכתפיים, המסמל את ההכרה השלטונית במעמדו של הרב.

אך המעניין ביותר בטקס ההכתרה המפואר היה דווקא סיומו, שמשלב באופן מפתיע בין המסורת השלטונית המפוארת לבין מנהגים יהודיים עממיים. לאחר הטקס הרשמי, בטרם נכנס הרב החדש לביתו, התרחש טקס מיוחד.

ראש השוחטים, דמות מכובדת בקהילה, היה שוחט בהמה דקה. לאחר הברכה על השחיטה, היה טובל את ידו בדם הבהמה ומצייר על משקוף הדלת צורת יד בת חמש אצבעות - חמסה מסורתית כסגולה נגד עין הרע. מנהג זה מהדהד באופן מרתק את אחד הרגעים המכוננים בהיסטוריה היהודית - סימון המשקוף בדם בליל יציאת מצרים.

בעוד שביציאת מצרים נצטוו בני ישראל "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף" (שמות יב ז) כהגנה מוחשית מהמשחית, הרי שבטקס ההכתרה שימש הדם כסמל להגנה רוחנית על משכנו החדש של המנהיג הרוחני

הטקס נחתם במעשה חסד משמעותי: בשר הבהמה השחוטה חולק בו ביום לעניי הקהילה, בבחינת "אין שמחה אלא בבשר". מנהג זה מדגיש כי תפקידו של הרב החדש אינו רק בהנהגה רוחנית, אלא גם בדאגה למצבם החומרי של בני קהילתו.

כך, מה שהחל כטקס רשמי מפואר של מינוי שלטוני, עבר דרך מסורת יהודית עתיקה וסמלית, והסתיים במעשה של חסד קהילתי.

תיעוד היסטורי למנהג מרתק זה נמצא בספר "חכמי הספרדים בארץ ישראל" (עמוד 252). הספר, שהובא לתשומת ליבנו על ידי העורך התורני הרב רפאל רפפורט, מעלה שאלה מרתקת: מתי בפעם האחרונה התקיים מנהג זה בקרב יהודי האימפריה העות'מאנית? שאלה זו עשויה לשפוך אור על תקופת המעבר בין השלטון העות'מאני לתקופה המודרנית, ועל השינויים שחלו במעמד הרבנות הראשית.

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com