להוריד את זה מיד! – החמור של מוחמד ובן גוריון
היה זה ב-7 ביוני 1967, היום השלישי למלחמת ששת הימים, כאשר לוחמי צה"ל פרצו לעיר העתיקה ונגעו באבני הכותל המערבי. יום לאחר מכן, ב-8 ביוני, נכנס אוטובוס של דובר צה"ל, דרך שער האריות, שהביא עיתונאים וצלמים אל המקום ההיסטורי. בין העיתונאים היה גם דוד קוליץ, אז חייל מילואים וכתב ביטאון הרבנות הצבאית הראשית "מחניים".
כאשר הגיעו לכותל, הרחבה שלפניו הייתה אז סמטה צרה מאוד, ברוחב של כשלושה מטרים בלבד, לפני שבתיה של שכונת המוגרבים סולקו כדי להכשיר את הרחבה לתפילה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
קוליץ תיאר את הרגעים כהתגשמות חלום:
"אני נכנס לתוך החלום של עצמי, אני הולך בחלום שלי ואני אומר לעצמי מנסה לדמיין מה אני אראה בעוד כמה דקות איך זה נראה גדול קטן גבוה רחב רחבה רחבה מה יהיה שם ובהודי הולך וכל דבר שראיתי הטריף את דעתי מרוב אושר אנחנו מגיעים לכותל פותחים איזה דלת כזאת פשפש ויורדים לכותל".
בתוך הרחבה הצרה, על קיר הכותל עצמו, ניצב שלט רחוב ערבי ואנגלי שעליו נכתב "אל-בוראק". השם "אל-בוראק" מתייחס לבהמה פלאית מעופפת דמוית סוס במסורת המוסלמית, שעליה רכב הנביא מוחמד ממכה אל "המסגד הקיצון" (אל-אקצא) ב"ליל המסע והעלייה לשמים". והרי גלוי וידוע שבכל הקוראן לא מוזכרת ירושלים אפילו פעם אחת, אבל למה לבלבל עם עובדות.
בכל מקרה, המסורת המוסלמית המאוחרת קובעת כי הכותל המערבי הוא הקיר אליו קשר מוחמד את אל-בוראק עם הגיעו למסגד הקיצון. מסורת זו קיבלה תאוצה במאה ה-20, במיוחד לאחר מאורעות תרפ"ט שכונו "מהפכת אל-בוראק", וישנם ערבים מוסלמים המכנים את הכותל המערבי בשם זה.
למקום הגיע גם ראש הממשלה לשעבר וחבר הכנסת דוד בן גוריון, מלווה באלוף עזר וייצמן. מול השלט, אמר בן גוריון בקולו הפסקני: "להוריד את זה!". וייצמן, שלימים יהיה שר הביטחון ונשיא המדינה, העיד כי הרגיש שהוראה זו ביטאה צורך "למחוק ולמחות 19 שנה של 'אל בורקיות', 19 שנה של מועקה ומחדל".
לדברי קוליץ, מישהו נתן לו פטיש ואמר: "תשמע הנה פטיש חבר'ה תרימו אותו והוא יוריד את השלט". השלט היה גבוה בכחצי מטר עד 80 סנטימטרים מעליו, ולכן הוא הונף על כתפיו של חייל אחר. קוליץ תיאר את הפעולה: "ואני מוריד את זה עם פטיש זה לא לקח הרבה זמן ואין שלט אני פשוט לא יודע את נפשי מרוב אושר".
בתמונה שצילם מיכה בר-עם נראה קוליץ מנפץ את השלט באמצעות גרזן, בעוד בן גוריון עצמו זכר "מקל". כיום נותרה במקום מגרעת מלבנית, בשורה החמישית מלמטה, עדות לאותו אירוע סמלי.
גרפיטי בקודש
בימים האחרונים, התגלה כיתוב גרפיטי על אבני הכותל המערבי בחלקו הדרומי, ובו נכתב "יש שואה בעזה". המעשה עורר סערה ציבורית וגינויים חריפים מכל קצוות הקשת הפוליטית. הרב שמואל רבינוביץ', רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים, הגדיר את המעשה כ"חמור, חילול קודש ופגיעה בקדושתו של המקום הקדוש ביותר לעם היהודי", והדגיש כי "מקום קדוש אינו מקום להביע מחאות - יהיו אשר יהיו". הכתובת הוסרה במהירות על ידי רשות העתיקות בחומרים מבוססי מים שלא פוגעים באבן העתיקה, והאתר נפתח מחדש.
אך בעוד שהיום רישום על אבני הכותל נחשב לחילול קודש או ונדליזם, תמונות היסטוריות מגלות מציאות שונה בתכלית.
עד ראשית המאה ה-20, נהגו עולי רגל יהודים לכתוב את שמותיהם על גבי הכותל המערבי. מנהג זה, של כתיבת שם עברי היה מסורת מכובדת וארוכת ימים באתרים קדושים יהודיים.
הכתובות העתיקות על הכותל
מנהג חריטת השמות על אבני הכותל מתועד כבר מימי הביניים, ואולי אף לפני כן. עולי רגל יהודים, כמו יונה ושבתיה מסיציליה (שכתובתם נמצאה בהר הבית), נהגו לכתוב את שמותיהם בתפילה לחיים ארוכים.
הנוסע בנימין מטודלה מהמאה ה-12 מספר כי בשער הרחמים בירושלים, "הבאים שם מיהודה כותבין שמם על הכותל", וגם בקבר רחל "כל היהודים העוברים חותמים שמם על אבני המצבה". זאב וילנאי תיאר כתובות עבריות רבות בקברים מקודשים, כמו קבר אהרון וקבר יוסף.
הכתובות נעשו במגוון שיטות: עולי הרגל השתמשו בסולמות, בצבעים ובדיו, ואף באזמל ובפטיש כדי לחרוט עמוק את שמם באבני הגזית. השמות נכתבו בכתב עברי מרובע האופייני לספרי הקודש. פעולת הכתיבה על האבן נתפסה אולי כמגע ישיר עם החומריות של האתר המקודש, וכהצהרת אמונה שמיקמה את המבקרים כחלק מקהל יהודי-דתי. ודאי שלא הייתה בכתובות אלה, בתחילה, הצהרה על "בעלות" לאומית.
החריטה ותקיעת יתדות על הכותל
במהלך השנים התפתח הרגל פסול של חריטת שמות ואף תקיעת יתדות בין אבני הכותל, מעשה הגובל באיסור ניתוץ אבני קודש. עם הזמן, הביעו גדולי ישראל הסתייגות מכתיבה על הכותל, ובפרט מחריטת שמות, ויש אף שראו בכך איסור חמור.
הצדקות הלכתיות למנהג כדי למצוא בכל זאת הסבר ל"מנהג", כתב ראש ישיבת המקובלים בית אל, רבי עובדיה הדאיה, בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ה, אורח חיים, נד, ב):
"מנהג התיירים הבאים לבקר בכותל המערבי, היו נועצין מסמר בקיר בין הנדבכים, כי מקובל אצלם שזה בתור סגולה לחזור ארצה… הסגולה הזו מקובלת מדור דור, ובגלל זה אנו רואים בקיר כותל המערבי מלא מסמרים בין החורים. וכן הדבר בכתיבת שמותיהם על הקיר… הוא לשם זה, זאת אומרת בתור סגולה לזכות לחזור למקום הקדוש הזה…"
היה, וטוב שהיה
השינוי בתפיסה החל בתחילת המאה ה-20. העברית, שעד אז נחשבה בעיקר לשפת קודש, עברה תהליך של חילון וקיבלה גוון לאומי. היא החלה להופיע על שלטי חנויות, במודעות רחוב ובעיתונים, וכך איבדה חלק מההילה המקודשת שאפפה אותה. במקביל, המצאת הצילום והפצת תמונות הכותל עם הכתובות חשפה את המנהג לקהל גלובלי, מה שתרם להסתייגות ממנו.
נקודת מפנה דרמטית הייתה מאורעות תרפ"ט ב-1929, שהחלו במחלוקת על מחיצה בכותל. בעקבותיהם, מינה חבר הלאומים ועדה מיוחדת לבדיקת הסטטוס-קוו בכותל. במהלך הדיונים, נושא הכתובות העבריות עלה שוב ושוב. נציגים ציונים, בראשם דוד ילין, השתמשו בכתובות אלו כהוכחה לזכויותיהם ההיסטוריות של היהודים בכותל. ילין טען שהכתובות נעשו בגלוי, לאורך מאות שנים, ומעולם לא עוררו תלונות מהשכנים המוסלמים.
אך טיעון זה היה "חרב פיפיות". בעידן המודרני, כתיבה שכזו כבר נתפסה כוונדליזם. ילין עצמו הסתייג מן הכתובות וציין כי "אנחנו לפי טעמנו בימינו אלה חושבים, שדבר זה אינו יאה למקום שמקדישים ומעריצים אותו". הוועדה הבינלאומית אסרה על מנהג הכתיבה העתיק על גבי אבני הכותל. בהחלטה זו נמצאה תמימות דעים בין כל הצדדים: המועצה המוסלמית העליונה ראתה בכתובות ניסיון ציוני לתבוע בעלות על הכותל, הציונים רצו להפוך את הכותל לאתר לאומי מכובד ש"מטוהר" ממנהגים כמו גרפיטי וקבצנות, נציגי אגודת ישראל ראו בכך "חילול הקודש", ושלטונות המנדט חששו מ"הפרת הסטטוס-קוו".
עולי הרגל עצמם לא היו מודעים לשינוי התפיסתי והמשיכו לנסות לרשום את שמם, אך כעת הם נעצרו על ידי המשטרה והואשמו בוונדליזם. יומנו של הרב אורנשטיין, רב הכותל, מתעד אירועים כאלה בשנות ה-30. הרבנות הראשית אף פרסמה קריאה לציבור לכבד את הכותל ולהימנע מ"חילול הקודש", וציינה מגוון התנהגויות "מגונות" כולל כתיבה על אבני הכותל. כך, מסורת בת מאות שנים הפכה להתנהגות בלתי ראויה.
בניגוד לכתובות הנראות לעין, מנהג הטמנת הפתקים בחריצי אבני הכותל הוא חדש יחסית, והגיע עם ההגירה האשכנזית לירושלים בסוף המאה ה-19. בעוד הכתובות נתפסו כניסיון להותיר חותם אישי בלתי ראוי במרחב ציבורי קדוש, הפתקים נחבאים מעין ואינם משאירים סימן, ולכן הפכו לצורת הפולחן המקובלת והמוכרת כיום. בעידן שבו טקסט הפך לכלי לעיצוב המרחב הציבורי וסמל של שליטה, הרשויות והתנועות הלאומיות ראו צורך להדק את הפיקוח על כתיבה לא רשמית, במיוחד באתר כה רגיש ושנוי במחלוקת כמו הכותל.
מנהג הפתקים
רבי גדליה הלוי, מקובל ורב בצפת, היה גיסו של חיים ויטאל ומגורי האר"י הקדוש, הוא ככל הנראה הראשון שתיעד כי ניתן למצוא פתקים בין הסדקים. אחרים אומרים שמרן האור החיים הקדוש היה זה שציין לראשונה תופעה זו.
בספר הזיכרון לרב גץ ז"ל, שכיהן כרב הכותל המערבי עד שנת 2005, הוא מספר על אדם שבכה על אשתו הגוססת. כשדמעותיו זלגו, יד שמימית העבירה לו פתק וקול קדוש הורה לו: "צא מיד אל הכותל המערבי, הנח את הפתק בין האבנים ותקבל רפואה שלמה".
מקורות נוספים מצוטטים גם הם כשורש למסורת זו. הרמב"ן מציין שבני ישראל כתבו את תפילותיהם על פתקים כדי לקבל ברכות אפילו במהלך יציאת מצרים.
ומאז ועד עולם, אפילו ראשי ממשלה, נשיאים מהארץ ומהעולם, אפיפיורים ומלכים, כולם שוטחים את בקשתם עלי נייר ותוחבים אותו בין אבני הכותל.
וכמדי שנה בחודש אלול מגיע מנכ"ל דואר ישראל, לרחבת הכותל המערבי ומסר לידי רב הכותל את מאגדת המכתבים לאלוקים שנאספו על ידי דואר ישראל במהלך השנה החולפת המכתבים, עם בקשות ותפילות אישיות, נשלחו ממדינות שונות, בהן ארה"ב, רוסיה, אוסטרליה, בריטניה, צרפת, סרביה, קנדה, גרמניה, וכמובן גם מישראל. וכולם ממוענים לשם (הילדותי משהו) שכתוב על התיבה האדומה: "מכתבים לאלוקים".
כתובות יהודיות חרוטות בהר הבית
מעבר לאבני הכותל, קיימות עדויות כתובות נוספות לנוכחות יהודית עתיקה בירושלים, במיוחד בהר הבית. על אף שחפירה ארכיאולוגית מסודרת לא נערכה שם מעולם, נמצאו כמה וכמה כתובות עבריות עתיקות המעידות על כך שיהודים בהחלט היו במקום בכל עת שהתאפשר להם.
דוגמה בולטת לכך היא כתובת עברית בת ארבע שורות שנמצאה בשנת 1863 על ידי החוקר הצרפתי פליסיאן דה סוסי, בפרוזדור העתיק של השער הכפול, מתחת למסגד אל-אקצא. הכתובת אומרת: "יונה ושבתיה אשתו מן סקליא חזקו בחיים". יונה ושבתיה היו ככל הנראה זוג עולי רגל מסיציליה הרחוקה, שטרחו להגיע להר הבית אי שם בימי הביניים, כדי להתפלל בו לחיים ארוכים. לצערינו, כיום כתובת זו כמעט מחוקה לחלוטין בשל טיח חדש שהודבק לכותלי המקום על ידי הוואקף.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מאז אותם ימים זכינו ו"אכשר דרא" ואין אנו זקוקים להוכיח שהיינו בכותל המערבי ע"י כתובת גרפיטי אפשר פשוט להסתפק בסלפי.
קרדיטים: יאיר ולך עיתון הארץ, ספר הבית ארנון סגל, אבני מורשת סיגל לנדסברג, דוד קוליץ ועוד
0 תגובות