תכירו את שבתאי, העגלון עם הלב הגדול והחלומות הגדולים עוד יותר. הוא מסיע את מרק העשיר בדרכים עקלקלות, בין בוץ להרים, תמיד עם סוסים מצוחצחים ודייקנות של שעון שווייצרי. מרק, לעומתו, יושב מאחור, רגוע כמו חתול על אדן חלון, סומך על שבתאי שיוביל אותו בבטחה לכל יעד.
אבל שבתאי? הו, שבתאי חולם בלילה על חייו של מרק – כרכרה משודרגת, בגדים יקרים, וארנק ששוקל יותר מהסוסים שלו! בכל נסיעה עם מרק הוא שואל את עצמו, "איך זה מרגיש להיות מרק, ולו רק ליום אחד?".
יום אחד, באמצע יער סבוך, שבתאי מחליט שהגיע הרגע.
הוא עוצר את העגלה, מסתובב למרק ואומר, "מרק, ידידי, עכשיו אני לוקח את ההגה... של החיים שלך!", הוא מציע התחלפות מלאה – מקומות, בגדים, הכול! מרק, שרגיל לעסקאות ולא לעגלות תקועות, חושב ששבתאי אכל משהו מקולקל. "שבתאי, מה זה השטויות האלה? אנחנו בלב היער!".
אבל שבתאי נחוש כמו סוס מרוץ. "או שאתה מחליף איתי בגדים, או שאנחנו נתקע כאן עד שציפורים יבנו קן על העגלה!". מרק, שמבין שאין ברירה, מחליף את הגלימה המפוארת שלו בסרבל של שבתאי, ממלמל לעצמו, "טוב, הרב יסדר את הבלגן הזה כשנגיע לעיירה".
כשהם מגיעים לעיירה, הם נכנסים לבית הרב, שנראה כאילו ראה כבר הכול – כולל סוסים שרצים אחורה.
הרב מקשיב לסיפור המוזר, מגרד בזקנו ואומר, "חברים, זה לא פשוט. שניכם טוענים שאתם מרק העשיר? לכו תשבו בחדר ליד, תירגעו, ואני אחשוב על פתרון". הם יושבים שם כל הלילה, שבתאי מתפנק עם הבגדים היקרים של מרק, ומרק מנסה לא להתעצבן על הסרבל שמריח קצת כמו אורווה.
בבוקר, המשמש של הרב נכנס ושואל, "חבר'ה, צריכים משהו?". אחד מהם, עם עיניים נוצצות, אומר: "כן, תביא לי מברשת שיניים עם משחה משובחת, בבקשה". השני, עם חיוך רעב, אומר: "לי תביא כיכר לחם טרי ו... ארבע שיני שום". הרב, שהיה ממש ליד הדלת, נכנס מיד ואמר: "תעלומת המאה נפתרה! זה שביקש מברשת שיניים? הוא העשיר. וזה עם השום? אתה, שבתאי, חזור לעגלה שלך. נסיעה טובה חברים!".
• • •
יום כיפור, היום הכי קדוש בשנה, הוא כמו תחנת דלק לנשמה – זמן לעצור, למלא את המיכל, ולהתכונן לדרך חדשה.
הסיפור של שבתאי ומרק מלמד אותנו משהו עמוק: לא הבגדים, העגלה, או הכסף מגדירים מי אנחנו באמת, אלא הלב שלנו – מה אנחנו מבקשים, מה אנחנו רוצים להיות. שבתאי חשב שאם ילבש את הבגדים של מרק, הוא יהיה עשיר, אבל הרב ראה מעבר: הוא ראה את הבקשות שלהם. מברשת שיניים? זה מראה על מישהו שדואג לעצמו, שחושב על פרטים קטנים של טיפוח. כיכר לחם ושום? טוב, זה טעים, אבל זה גם מראה על מישהו שחי את הרגע.
ביום כיפור, כשאנחנו עומדים מול הקב"ה, הוא לא מסתכל על ה"בגדים" שלנו – לא על התפקידים, הכסף, או הסטטוס. הוא מסתכל על הלב, על הבקשות שלנו. כן, זה חשוב לבקש בריאות, פרנסה, אבל המסר האמיתי הוא לבקש גם את הקרבה לה', את הרצון לעבוד אותו באהבה, כמו חברים שרוצים לבלות יחד, לא רק לבקש טובות.
כשאנחנו מבקשים להיות יותר קרובים לקב"ה, לעשות את רצונו מתוך שמחה ולא מפחד, אנחנו מראים שאנחנו לא סתם "עגלונים" שרוצים את הבגדים היפים של מישהו אחר. אנחנו מראים שאנחנו ילדים של ה', שרוצים מערכת יחסים אמיתית איתו.
אז ביום כיפור הזה, בואו נבקש לא רק את הלחם והשום (או הפלאפל, אם אתם בעניין), אלא גם את ה"מברשת שיניים" של הנשמה – את הרצון לצמוח, להשתפר, ולהיות קרובים יותר לקב"ה. כשאנחנו מבקשים את זה, אנחנו יוצאים מהיום הזה לא רק עם סליחה, אלא עם תקווה ענקית לשנה של צמיחה, שמחה, וחיבור אמיתי. ואולי, כמו שבתאי, נלמד שזה לא משנה איזה בגדים אנחנו לובשים – הלב שלנו הוא מה שמוביל את העגלה!
גמר חתימה טובה, ושתהיה שנה מלאה בשמחה, תקווה, וקרבה לה'!
ביום כיפור, הלב מדבר, הקב"ה מקשיב, והדרך לשנה טובה מתחילה בקרבה אמיתית.
0 תגובות