זה היה בליל שבת האחרון, מונולוג מטלטל ששמעתי בדרכי חזרה מבית הכנסת אל ביתי החזיר אותי לתקופת הרווקות. אמנם עברו שנים מאז שנותיי בישיבה וחתונתי למזל טוב, אבל הסיפור הכואב ששמעתי החזיר אותי הרבה אחורה, לשנים המאוחרות בישיבה שבהן חיכיתי למצוא את זיווגי ההגון, והזיכרונות מהתקופה הקשה ההיא צפו בי מחדש.
כבר במנחה של ערב שבת ראיתי אותו בספסל שלפניי. יעקב, בחור חמד ובנו של אחד המתפללים, שבדרך כלל אינו מתפלל בבית הכנסת שלנו, והופתעתי לראותו בבית הכנסת.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לאחר התפילה פתחתי איתו בשיחה ידידותית, שוחחנו על עצרת הרבבות בשערי ירושלים ועל הרדיפה אחר בחורי הישיבות, ומתוך הלצה שאלתי אותו מדוע הוא לא בשבת בישיבה, הרי זו "שבת ישיבה", ובפרט אחרי החיזוק בעצרת?
שתיקה רועמת השתררה בחלל האוויר, ואני מעט נבוכתי, הבנתי שכנראה בטעות נגעתי בנקודה רגישה. אלא שלמונולוג הבא לא ציפיתי.
"אני לא יודע", פתח יעקב בקול שקט, "אני לא יודע אם אתה יודע בן כמה אני, ואיזה וועד אני בישיבה - אבל אני ממש לא צעיר".
"ביום כיפור האחרון", המשיך, "ציינתי יום הולדת 25, ואני באופן רשמי אחד מזקני הישיבה".
"שאלת אותי למה אני לא בישיבה, ואני שואל אותך - למה ללכת? אין לי כמעט חברים, החברים הכי טובים שלי צעירים ממני ב-6 שנים, וזה לא עושה לי חשק להיות שם - בוודאי לא בשבתות".
"לצערי", הוסיף, "גם החברים שהייתי נפגש עמם בלילות שבת בבית הכנסת הסמוך - התחתנו כולם, ובצוק העיתים הגעתי להתפלל בבית הכנסת עם אבי", סיים בחיוך עגום.
כבחור שהתחתן יחסית מאוחר, הבנתי היטב את הרגשתו, וסיפרתי לו שגם אני הייתי במצבו, ושחלילה לא יתייאש, ובעזרת השם הקדוש ברוך ישלח לו את זיווגו ההגון במהרה.
אם חשבתי שהקטע הקשה היה מה ששמעתי עד עכשיו, מהר מאוד הבנתי שהקטע המצמרר עוד לפניי.
"הלוואי", הוא אומר לי, "מפיך לשמיים, אבל המצב הרבה יותר מורכב ממה שאתה מדמיין. חוץ ממני, יש מעליי שני אחים רווקים מעוכבים, בני 28 ו-30, וחוץ משלושתנו יש מתחתיי עוד אח שאוטוטו בן 23", חתם בקול עצוב.
נדהמתי, לא ידעתי שאצל ידידי מבית הכנסת יש כל כך הרבה מעוכבים בבית, אין ספק שמדובר באתגר קשה לחתן כזו כמות תוך תקופה, אבל שאלה אחת קיננה בראשי: מה קרה שכולם מעוכבים?
תוך כדי שאנחנו מדברים ופוסעים בדרכנו הביתה, שאלתי אותו ברגישות המתבקשת: איך קרה שיש כל כך הרבה מעוכבים במשפחה? לתשובה ששמעתי לא ציפיתי.
"הכל זה אמא", אמר בשקט. וככה הוא מספר: אצלנו מי שמנהל את כל השידוכים זו אמא שלנו; היא עומדת מול השדכנים, מבררת, מפגישה, מעלה ומורידה, הבעיה שהיא יותר מורידה מאשר מעלה.
היא בררנית במקסימום, יש לה רשימת דרישות מהכלות, ועל כל דבר שלא נראה לה היא מורידה. היא רוצה רק מערים מסוימות, רק מסמינרים מסוימים, רק בחורות שלא עשו תואר, לא בכורות, לא הכי קטנות, שהמשפחה תהיה מיוחסת, - וזה עוד לא הכל.
"אנחנו מבינים" הוא אומר לי בקול עצוב "שאנחנו תקועים בשידוכים רק בגלל שאמא שלנו בררנית - אבל מי יתווכח עם אמא?!".
• • •
איך זה קורה?
כאנשים מהצד, כשאנו שומעים סיפורים כאלה, אנחנו לא מבינים איך הדבר הזה קורה, מדוע הבנים לא 'מורידים' את האמא מהבררנות המוגזמת ולא מנסים להתמודד עם המצב? (כמובן בצורה הנאותה מתוך כיבוד הורים).
יש לכך כמה הסברים / תשובות:
- בדרך כלל במשפחות האלה, הילדים גדלו בצילה של אמא שהיא השולטת והקובעת בבית, והם לא מכירים אופציה אחרת, ושאמא אומרת ש'הבחורה לא מתאימה וצריך להוריד' - הם מצייתים ומורידים.
- הם משוכנעים - ובוודאי גם האמא - שהבררנות הזו היא לטובתם. לתפיסתם, רק בגלל שהאמא דואגת להם לשידוך הכי טוב בעולם - הם נאלצים הוריד את ההצעות ה"לא טובות" כדי להגיע לשידוך המיוחל. רק שבינתיים הזמן לא עוצר והשנים חולפות והבנים מתבגרים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לסיפור הכואב הזה אין הפי אנד, וכנראה ההתמודדות עם האמא הבררנית עוד תלווה אותם, אך שומה עלינו לבחון את עצמנו כהורים האם כל ההחלטות שקיבלנו עבור הילדים אכן היטיבו עמם - או שחלילה גרמו רק נזקים.
0 תגובות