החל מפרשתנו "תולדות " אנו פוגשים שני אחים - שתי תנועות עולם – יעקב ועשו "שְׁנֵי גֹוִים בְּבִטְנֵךְ... מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ". מאז ועד אחרית הימים, מתקיים מתח מתמיד בין שתי תפיסות יסוד אלו .
הגדרה שהתורה נותנת כבר בראשית דרכם:
"וַיְהִי עֵשָׂו... אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב... יֹשֵׁב אֹהָלִים."
בעיניי, זוהי תמצית העימות המכונן:
משפט שלמה בפוניבז': מי שוויתר קיבל הכל בחזרה // יהודה סולובייצ'יק
- יעקב (האוהל/הבית): מייצג קביעות, פנימיות וישיבה רציפה. האוהל מבטא את המרחב המוגן והיציב להעברת המסורת, גידול המשפחה והבטחת העתיד. זו הבחירה לבנות עולם פנימי משמעותי.
- עשו (השדה/הציד): מייצג ארעיות, חיצוניות וחיפוש סיפוק מיידי (כמו בנזיד העדשים). זהו המרחב הפרוץ, החומרני וחסר הגבולות, שהוא חולף ומשתנה.
המזוזה: החותם על גבולות הבית
הדבר הראשון שאנו פוגשים בכניסה לבית יהודי הוא המזוזה, בה טמון הצבת גבול ברור בין תפיסת ה"בית" (יעקב) לבין תפיסת ה"שדה" (עשו).
המזוזה אינה קישוט. היא הופכת את פתח הבית ממעבר סתמי לשער של קדושה והצהרה.
- קביעת גבולות: היא החותם שמכריז: "זהו לא שדה פתוח, זהו בית עם ערכים והיסטוריה".
- המסר הפנימי: על הקלף כתובה פרשת "שמע ישראל" תזכורת מתמדת לכך שהבית צועד בעקרון של ייחוד השם וחיבור למהות.
- החינוך: המזוזה מכריזה על צו החינוך "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם... וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ".
מה למזוזה ולאקטואליה?
השבוע התפרסם שבכניסה ל "בית הלבן הקטן- אחוזת גרייסי", מקום מגוריהם הרשמי של ראשי העיר ניו יורק, קבועה עד היום מזוזה . היא הותקנה לפני כחמישים שנה על ידי ראש העיר היהודי, אברהם בים.
ראש העיר החדש שיכנס לאחוזה, זהוראן ממדאני, המזוהה כפרו-פלסטיני, אינו יכול להסירה – וזאת בשל חוק שימור עירוני האוסר שינויים בקומת הכניסה המיועדת לאירוח רשמי.
שמתי לב בתמונות שפורסמו שהמזוזה הקבועה באחוזה נוטה באלכסון במקצת.
כידוע, מנהג זה (המקובל אצל חלק מיוצאי אשכנז ומרוקו) נובע מפשרה הלכתית – לצאת ידי דעות הפוסקים השונות, בין הדורשות את המזוזה זקופה לדורשות אותה שכובה.
הצדיק אוהב ישראל רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל הסביר זאת במתיקות :
המזוזה הניצבת בפתח הבית מלמדת אותנו יסוד חשוב בניהול הבית: בבית מתגוררים בני זוג ובני משפחה עם דעות שונות וטבעים שונים. המזוזה הניצבת באלכסון בפתח הבית מלמדת שיעור חשוב להתחשב ולהתפשר. כל צד מוותר מעט, נוטה הצידה, כדי ליצור מרחב משותף שבו שורה השלום!
המצפן של הנטייה
כל בית – משפחתי, חברתי או לאומי – מוכרח להכיל את התבלין הזה של ההתחשבות, הוויתור, והיכולת להתכופף מעט זה אל זה. המזוזה מזכירה לנו שהכניסה לכל בית צריכה להיעשות בענווה, בהקשבה ובהתחשבות.
בדורנו ובמצבינו – ראוי לאמץ את המסר הזה!
אין זו, קריאה לשנות מנהגי אבות, הלכה למעשה ישאל כל אחד את רבותיו. אך דומני כי, ההנהגה הזו להתכופף מעט כדי לצאת ידי כל הדעות – מתבקשת בתור מצפן לאומי.
אני מקבל על עצמי (בלי נדר), שבכל מעמד קביעת מזוזה שאדרש לו, אקבע את המזוזה באלכסון!
ואם לא אלכסון גמור... לפחות נטייה קטנה, סמל של כפיפות. זו תהיה תזכורת יומיומית, על כל פתח, לחשיבות ההתחשבות בזולת.
כך, טרם נחצה את מפתן הבית – סמל היציבות והקביעות – נדע כולנו: רק על ידי התחשבות הדדית נזכה להיכנס יחד תחת קורת גג אחת של אחדות ישראל – יחד שבטי ישראל.
0 תגובות