ברחבת הריקודים בחתונה צנועה וחרדית כדבעי שנערכה בסוף שבוע האחרון היה קשה למצוא עין שנותרה יבשה. החתן, ברק ניקסון, הוא לא עוד חתן רגיל. שמו נחקק בזיכרון הציבורי כאחד מאלו שראו את המוות מול העיניים באותו בוקר נורא של שמחת תורה במסיבת ה"נובה". במשך שעות ארוכות ומורטות עצבים, הוא הסתתר בתוך תא של שירותים כימיים, כשמסביבו נשמעים קולות הטבח וההרס.
שם, במקום הנמוך והחשוך ביותר, ברגעים שבהם המוות ריחף מעל ראשו, נולד ברק מחדש. בתוך אותן שעות של אימה, הוא כרת ברית עם בורא עולם. הוא הבטיח שאם יצא משם בחיים – חייו לא ייראו אותו הדבר. הוא הבטיח לשוב אל שורשיו, להכיר את בוראו ולבנות את חייו על אדני התורה.
מאז אותו נס הצלה, ברק לא הביט לאחור. הוא החל תהליך עמוק של חזרה בתשובה, מצא את דרכו אל היכלי התורה והתחבר לרבו, הרב שלמה עופר, שליווה אותו בצעדיו הראשונים בעולם היהדות.
שיאו של המסע הרוחני הגיע השבוע, כשברק עמד תחת החופה עם בת זוגו, לי-ים תחי'. בסידור הקידושין כובד רבו, הרב שלמה עופר, שבירך את הזוג בהתרגשות גלויה. הטקס נערך במתכונת חרדית צנועה, כפי שביקשו החתנים, מתוך רצון להדגיש את המהות הפנימית והקדושה של הבית היהודי.
במהלך סעודת המצווה, עצר ברק את המוזיקה ושיתף את הקהל ברגעים ששינו את חייו. בקול רועד הוא סיפר על השעות בתא השירותים, על התפילות שבקעו מעומק הלב ועל ההבטחות שנתן לקדוש ברוך הוא. "לא האמנתי שאזכה לעמוד כאן היום," אמר החתן, "אבל הקדוש ברוך הוא שמע את הצעקה שלי שם, ואני כאן כדי לקיים את ההבטחה שלי ולבנות בית נאמן בישראל, בית של תורה ויראת שמיים".
החתונה, שהפכה לשיחת היום בקרב מחזקי התורה והתשובה, היוותה תזכורת חיה לכוחה של הנשמה היהודית לעלות מתוך השאול אל הפסגות הגבוהות ביותר. האור שבקע מהחופה של ברק ולי-ים האיר לא רק את האולם, אלא את ליבם של כל מי שזכה להיות נוכח ברגע ההיסטורי של הפיכת הנס לבניין עדי עד.
0 תגובות