ישב אצלי יהודי לפני תקופה, וכך סיפר לי: הנה חג פורים מגיע. פורים זה חג של שמחה, של אמונה. אבל אצלי חג פורים הוא חג תשעה באב.
איני יודע למה, אבל רק מתחיל להיות פורים מתחילים אצלי רגשות לא טובים, רגשות של עצבות, של פחד, של לחץ, עד שמגיע הרגע שבו אני שותה כהוגן אני לא נרגע. למה יש לי את הרגשות האלו? אולי זו התניה מילדות?
>> למגזין המלא - לחצו כאן
וכך הוא סיפר את סיפורו. הוריי היו צדיקים, אבל יש צדיקים לעצמם ויש אנשים שנפגעים בגלל צדקותם. כשהייתי ילד הייתי חייב לעמוד ללא זיע וללא ניע ליד אבי, כדי לשמוע את קריאת המגילה מההתחלה ועד הסוף. הרגשתי את הנשימות והעצבים של אבי נושפים בעורפי. קריאת המגילה נהפכה לסיוט.
תבינו מה זה ילד קטן שעומד שעה ארוכה בלי לזוז. הגוף שלו רוצה לקפוץ, להתרגש, לצחוק. פורים הרי זה תחפושות, זה רעשנים, זה צבע, אבל הוא עומד קפוא. כל תזוזה היא סכנה, כל רשרוש הוא מבט חודר. הוא לא מקשיב למגילה, הוא מקשיב לנשימות של אבא. הוא לא מחכה לישועה של מרדכי ואסתר, הוא מחכה שזה ייגמר. והמוח של הילד לא זוכר את המצווה, הוא זוכר את הפחד. הגוף שלו לא זוכר את הקדושה, הוא זוכר את המתח. וכשהגוף זוכר פחד, כל שנה מחדש הוא מפעיל אותו.
גם בליל פורים, כשהוריי היו עושים סעודה, היינו חייבים לשיר את זמירות פורים, כי פורים הוא זמן גדול וחשוב שבו אפשר לצאת מכל המייצרים.
כשהגיע הבוקר הסיוט חזר על עצמו, קריאת המגילה בלחץ עצום, ואמי עסוקה בטירוף לשלוח לכל העולם משלוחי מנות מכסף שאין להם, רק כי אבי אמר שמשלוחי מנות זה דבר חשוב.
כל החגים והשבתות אבי ואמי היו לחוצים, ביידיש זה נקרא נערוון. אבל דווקא בפורים, אינני יודע משום מה, פורים של שמחה נהפך לפורים של שיגעון, ממש כך. אני זוכר שהייתי עומד ליד אבי בקריאת המגילה, וכל מספר דקות אבי היה עושה ששש, שקט, אם היה חושש שיש רעש. זה כבר לא היה רוחניות אמיתית, זה היה פחד במסווה של קדושה.
אני זוכר שאמי אפילו הייתה אומרת לאבי: לא צריך כל כך הרבה משלוחי מנות. אין לנו את הכסף כדי לרצות את כל העולם. אפשר להביא משהו קטן יותר. אנחנו אחרי זה נכנסים לחובות, ועוד מעט פסח. זה לא מצווה. אבל הוא, באש ובמים, המשיך.
ואני רוצה לומר לכם עוד משהו. אני רואה את זה כל שנה מחדש, נשים יקרות, טהורות, עם לב ענק, רוצות לקיים מצווה בהידור, רוצות לשמח, רוצות לתת מכל הלב, אבל לאט לאט משהו משתבש. משלוח מנות כבר לא נשלח מהלב, הוא נשלח מהלחץ, הוא נשלח מהפחד שלא יגידו, שלא ניראה פחות, שלא יחשבו שאין לנו.
פתאום זה לא שני מאכלים, זו הפקה שלמה, מגשים, אריזות, לילות בלי שינה, רשימות אינסופיות, הוצאות שאין באמת אפשרות לעמוד בהן, ובתוך כל זה יש אישה אחת שמתפרקת לאט לאט.
והילדים מרגישים הכול. הם לא יודעים כמה עלה כל שוקולד וכמה שעות הושקעו, הם יודעים רק דבר אחד: אמא מתוחה, אמא עצבנית, אמא עייפה. פורים מתקרב והבית לא נושם. אותו דבר בערב שבת, ערב שבת אמור להיות הרגע שבו הבית מתמלא באור, אבל יש בתים שערב שבת נראה בהם כמו מרוץ נגד הזמן, צעקות מהמטבח, לחץ בסלון, אבא נכנס ורואה שעדיין לא הכול מוכן והמתח עולה עוד מדרגה. כולם רוצים לכבוד השבת, אבל השבת נכנסת לתוך בית מותש.
הנרות דולקים, השולחן ערוך, הכול מסודר, אבל הנשמה לא רגועה. ואני שואל את עצמי בשקט ושואל גם אתכם: האם הקדוש ברוך הוא ביקש מאיתנו להתמוטט, האם הוא ביקש שנגיע לשבת על הקצה, האם הוא ביקש שנוציא כסף שאין לנו רק כדי לרצות אנשים.
מצווה אמורה להרחיב את הלב ולא לכווץ אותו, שמחה אמורה להרגיע את הבית ולא להכניס אותו לכוננות חירום. ילד לא צריך שולחן מושלם, הוא צריך אמא רגועה. הוא לא צריך משלוח מנות שיפילו ממנו את הלסת, הוא צריך בית שלא מתפרק סביב מצוות. הוא לא צריך שבת מצוחצחת עד הפרט האחרון, הוא צריך שבת שמחייכת.
אמרתי לאותו יהודי: אתה צודק. זו התניה לא טובה מהילדות שיש לך, ולכן אתה רק שומע פורים ואתה נכנס לעצבים ולחרדה. זה מה שחווית כל השנים בימי ילדותך. אתה לא שונא את פורים, אתה שונא את התחושה שפורים הפעיל אצלך. אתה צריך לרפא ולשנות את ההתניה שלך מפורים.
אתם יודעים למה אני מספר את זה? כי אני פוגש אנשים, וזה לא קשור דווקא לרוחניות, זה קשור לעצבים, לניקיונות של פסח, לטירוף של ערב שבת. אנשים שממש שונאים חגים ושבתות רק בגלל שהם חוו בילדותם שבתות וחגים בצורה שלילית. ילדים לא עוזבים את הדת בגלל תורה, הם עוזבים בגלל זיכרונות. אם הילד זוכר פחד הוא לא יזכור קדושה, אם הילד זוכר צעקות הוא לא יזכור אמונה.
ולכן אני אומר: הדבר הראשון לפני הכול, השאלה הראשונה שאתם כהורים צריכים לשאול את עצמכם, האם זו שבת של שמחה, האם זה חג של רוגע, האם אני מקריב בגלל כל מיני חומרות, בגלל מה יגידו, בגלל אידיאל מסוים, את הזיכרונות של הילדים שלי. אפשר לגדל ילדים שומרי מצוות ואפשר לגדל ילדים שאוהבים מצוות, זה לא אותו דבר.
ותדעו שילדים, מה שהם זוכרים, זה רק דבר אחד: האם היה להם טוב בבית. ואני רואה ילדים שחוו עונג ושמחה מחגים ומשבתות אצל ההורים שלהם, הסיכוי שהם ירדו מהדרך הוא הרבה יותר קטן מאשר ילדים שחוו בית שבו הדת היא לחץ ועבדות. פורים לא אמור להיות תשעה באב של ילדים, פורים אמור להיות היום שבו ילד מרגיש שאלוקים מחייך אליו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אז שנזכה לעבוד את השם בשמחה, לעצור את ההעברה הבין דורית שחגים ושבתות, תפילה ותורה זה רע, שנזכה לעשות ההפך, להעביר שתורה, השם, חגים ושבתות זה כיף, אור ואהבה.
מאחל לכם פורים שמח, עם שמחה אמיתית, עם נשימה עמוקה, ועם הרבה אהבה ואמונה.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות