אנו עומדים ימים ספורים לפני חג הפורים, שאחד ממאפייניו הבולטים הוא מנהג התחפושות. כמו כל מנהג טוב בישראל, היו מגדולי ישראל שיצאו חוצץ נגד התופעה, בייחוד בשל איסורים הלכתיים כמו "לא ילבש" ובחוקות הגויים, אך המנהג השתרש והפך לחלק בלתי נפרד משחת החג. המגילה עצמה רוויה בהעמדת פנים ובשימוש במסכות, החל מהמן הרשע שהמעיד פנים למלך ועד לאסתר המלכה, אשר הסתירה את עמה ואת מולדתה להחיות עם רב.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
במרוצת הדורות, ההתחפשות והעמדת הפנים היו ונותרו מוצא קריטי להשגת יעדים גורליים בשירות המדינה. זהו הזמן לחזור אל הדמויות שעמדו בראש מדינת ישראל ונזקקו, לא פעם, למסכות ותחפושות כדי להשיג מטרות ביטחוניות ומדיניות שחצו גבולות ומנעו מלחמות.
הצטרפו למצעד המתחפשים של ראשי הממשלה – מהשמלה הערבית של גולדה מאיר והזקן של מנחם בגין, ועד למדי הטכנאי של בנימין נתניהו והפאה של אהוד ברק.
"רבי ישראל סאסובר" - מנחם בגין
בעוד היישוב היהודי בארץ ישראל גועש תחת גזירות "הספר הלבן", מצא עצמו מנחם בגין, מפקד האצ"ל, במרכזו של מצוד כפול. לא היו אלו רק הבריטים שביקשו את ראשו; היתה זו גם תקופת ה"סזון" (עונת הציד) הקשה, שבה חברי "ההגנה" רדפו והסגירו את אנשי המחתרות לידי השלטונות הזרים. בגין, שסלד מטבעו מחיי מסתורין והעדיף תמיד את הגלוי על פני הנסתר, נדחק בעל כורחו אל מעמקי המחתרת.
כדי לחמוק מעיני הבלשים, עבר בגין להתגורר בבית קטן ומבודד ברחוב יהושע בן-נון בצפון תל אביב, סמוך לנחל הירקון. האזור, שהיה אז מוכה בריחות של בית המטבחיים העירוני ויללות כלבים ממכלאה סמוכה, נראה למפקדי הארגון כמקום המסתור המושלם עבור אדם הנרדף על ידי "כלבי דם אנושיים".
כאן נולדה דמותו של ישראל סאסובר. חבריו למפקדה פסקו כי שפם בלבד לא יספיק כדי להסתיר את פניו המוכרים, והוא נצטווה לגדל זקן עבות. כדי להסביר את השינוי הפתאומי לשכניו הקודמים בפתח תקווה, הפיצו אנשיו את השמועה כי בגין נמצא ב"שלושים" של ימי אבל, ולפיכך אינו מתגלח. בתוך חודש ימים, הפך המהפכן הצעיר ליהודי חרדי בעל חזות של רב.
בגין השתלב בטבעיות בחיי הקהילה המקומית. הוא הפך למתפלל קבוע במניין הסמוך, שם זכה לשם המחתרתי "ישראל". בספרו "המרד", הוא מתאר את הרגע המרגש והמתוח שבו עלה לתורה בזהות בדויה:
"הגבאי הטוב שאל מה שמי. פחדתי להזכיר את שמי הפרטי... אמרתי בהססנות: 'ישראל בן זאב דב'. בחרתי בישראל, אני מניח, בגלל האהבה העמוקה שקשרה אותי לידידי הקרוב ישראל אפשטיין... מאז והלאה, עד שעזבתי את המחתרת, תמיד נקראתי לעלות לתורה בשם זה".
התחפושת היתה כה מוצלחת, עד ששכניו ראו בו תלמיד חכם העמל על לימודיו בבית. הבית היה גדוש בספרי לימוד ששיוו למקום מראה של סלון רבני שקט ולא של מפקדת מחתרת.
כך מתאר בגין את לידת הדמות:
"ישראל סאסובר בא לעולם. הוא יכול היה להיות רב מודרני, או פוליטיקאי של אחת המפלגות הדתיות, או סתם חוזר בתשובה".
המתח הגיע לשיאו בלילות של חיפושים בריטיים. באחד המקרים, כוחות צבא ומשטרה פשטו על הרחוב בחיפוש אחר מחסני נשק. בגין נאלץ להשתמש בסליק קטן שנבנה בתוך הבית. בעודו שוהה בתוך הכוך הצר והמחניק, שמע מעבר לקיר את קולות החיילים הבריטים ואת בכיו של בנו הקטן, בני, שהתעורר משנתו. רק לאחר שעות של חרדה, כשנשמע השיר המוסכם מפי חבריו בחוץ, ידע בגין כי הסכנה חלפה.
"שינוי התסרוקת וגידול שפם לא היו מספיקים כדי להרחיק אותי מטווח הראייה של עיניים עוקבות... לפיכך נגזר עליי לגדל זקן – והוספתי עשר או חמש עשרה שנים לגילי".
אחד הקטעים המשעשעים בתיאורו של בגין עוסק ברב שמחה, שמש בית הכנסת השכונתי, שראה ב"סאסובר" יהודי צדיק וניסה לגרור אותו לפעילות ציבורית:
"רב שמחה השמש בא לביתי וביקש ממני לעשות מצווה – ללכת איתו לרבנות הראשית ולהעיד שהקצב שלנו הוא אדם ישר וירא שמיים ובשרו כשר למהדרין. 'הם יאמינו לך', שידל אותי".
בגין נאלץ להמציא תירוצים אינסופיים כדי להתחמק מהעדות, שכן חקירה על ידי רבנים הייתה עלולה לחשוף את זהותו המזויפת. הוא מתאר כיצד אפילו הרופאים שהוזמנו לטפל בו בביתו בזהות בדויה לא חשדו בדבר, כפי שקרה עם פרופ' זונדק הידוע שאמר לו:
"מר סאסובר, למה אתה יושב ולומד כל היום? עליך לצאת לשאוף אוויר צח" – עצה שהייתה בלתי אפשרית ליישום עבור מפקד מחתרת מבוקש.
בגין מתאר שם כיצד בתקופת המסתור שלו תחת הזהות של "ישראל ססובר", הוא כמעט הסגיר את היותו "מתחזה" בשל חוסר בקיאות בארון ספרי הקודש היהודי.
"ביקשתי פעם לקחת איתי לבית-הכנסת חומש מן החומשים שהיו בביתי... לקחתי את אחד החומשים והלכתי להתפלל. אך כשהנחתי את החומש לפני בבית-הכנסת, ראיתי כי המתפללים שעמדו לידי מביטים עלי ועל החומש שלי בעיניים תמהות, ואולי גם חשדניות. לא הבנתי מה אירע. רק כעבור רגעים מספר נתברר לי המעשה. החומש שלקחתי היה 'חומש הביאור' של משה מנדלסון. ואילו בבית-הכנסת שבו התפללתי, שהיה בית-כנסת של חסידים ויראים, נחשב 'הביאור' לספר פסול, לספר של 'משכילים'. אדם 'כשר' וירא-שמים באמת לא היה מביא חומש כזה לבית-הכנסת".
"האישה בשחור" – גולדה מאיר
אם מנחם בגין עטה על עצמו תחפושת כדי להיטמע בלב תל אביב, הרי שעבור גולדה מאיר, התחפושת הייתה כרטיס כניסה למשימה דיפלומטית גורלית בלב שטח האויב.
במאי 1948, ימים ספורים לפני הכרזת העצמאות, כשהרוחות סוערות וצבאות ערב נערכים לפלישה, יצאה גולדה למפגש חשאי עם המלך עבדאללה בעמאן, בניסיון נואש אחרון למנוע מלחמה.
המשימה הוגדרה כ"הזדמנות האחרונה בהחלט". עבדאללה סירב להגיע לנהריים ודרש כי הנציגות היהודית תגיע אליו לרבת עמון, תוך שהוא מבהיר כי לא יוכל לקבל אחריות על ביטחונם בדרך. כדי לעבור את מחסומי הלגיון הערבי מבלי לעורר חשד, הוחלט על תחפושת מקורית. בעוד מלווה, עזרא דנין, הסתפק בחבישת "קולפאק" בזכות הערבית הרהוטה שבפיו, על גולדה הוטל להפוך לאדם אחר.
בספר זיכרונותיה "חיי", מתארת גולדה את המהפך החזותי:
"אני אסע בשמלות המסורתיות, הכהות והשופעות, של אישה ערבייה. ערבית לא ידעתי כלל, אבל כאישה מוסלמית המתלווה אל בעלה, היה זה רחוק ביותר מן השכל שידרשו ממני לומר משהו למישהו".
השמלות והצעיפים הערביים הוזמנו מראש, והמסע החל בסדרה ארוכה ומתוחה של נסיעות בתוך הלילה, כשהם מחליפים מכוניות מספר פעמים כדי להתחמק ממעקב.
המתח הגיע לשיאו בכל פעם שהשיירה התקרבה למחסום ביקורת של הלגיון הערבי. גולדה ודנין ישבו במכונית בדממה מוחלטת. גולדה מעידה על אותם רגעים:
"הבעיה העיקרית הייתה איך לא לעורר את החשדות של חיילי הלגיון הערבי במחסומי הביקורת השונים... כל שעת הנסיעה לא דיברנו כלל זה עם זה. היה לי אמון גמור בעזרא... וכל כך הייתה דעתי נתונה לתוצאת שליחותנו, עד שלא חשבתי על מה שיקרה אם יתפסו אותנו, חס ושלום".
הם הצליחו להגיע ליעדם, שם הועברו למכונית עם חלונות מכוסים בבד שחור כבד שהובילה אותם למפגש עם המלך.
כשנכנס המלך עבדאללה לחדר, הוא נראה לגולדה "חיוור מאוד ותחת לחץ כבד". בשיחה הקשה, הטיחה בו גולדה את שאלת השאלות: "האם הפרת את ההבטחה שנתת לנו?". תשובתו של המלך הבהירה כי התחפושת אמנם הצליחה להביא אותה למקום, אך המציאות המדינית חזקה מכל מסכה. "כאשר הבטחתי את הדבר חשבתי שאני שליט על גורלי", הסביר המלך, "אבל מאז התברר לי שלא כך המצב... עכשיו אני אחד מחמישה".
הדרך חזרה הייתה מסוכנת ומדכאת אף יותר. הנהג הערבי, אחוז פחד ממחסומי הלגיון, הוריד אותם במרחק מה מיעדם, וגולדה ודנין נאלצו לגשש את דרכם ברגל בחשיכה מוחלטת, סמוך לכוחות עיראקיים שהתרכזו באזור.
"לא העזנו אפילו לנשום בקול רם מדי. הבגדים שלבשתי הפריעו לי מאוד, לא הייתי בטוחה כלל שאנו הולכים בכיוון הנכון".
המתח התפוגג רק כאשר איש "הגנה" צעיר זיהה אותם בחשיכה. גולדה מתארת את רגע המפגש באנושיות האופיינית לה:
"מעולם לא החזקתי בידו של אדם בכוח כל כך או מתוך רגש הקלה שכזה".
גולדה חזרה לתל אביב והביאה עמה את הבשורה המרה שאפשרה למנהיגות היישוב לקבל החלטות נכונות ברגע האמת. היא נכנסה לישיבת מפא"י, התיישבה ורשמה פתק לבן גוריון:
"לא הועיל. תהיה מלחמה. עזרא ואני ראינו ממַפְרַק את ריכוזי הצבא ואת האורות".
המשימה החשאית תחת מסווה של אישה מוסלמית לא מנעה את המלחמה, אך היא הסירה את הספקות האחרונים מלב ההנהגה הישראלית. יומיים לאחר מכן, הוכרזה המדינה.
"מיכאל" בלב המאפליה – יצחק שמיר
אם עבור מנהיגים אחרים התחפושת הייתה כלי זמני למשימה מוגדרת, עבור יצחק שמיר, מפקד הלח"י, היא הייתה המציאות עצמה. במשך שנים הוא חי בזהויות שאולות, תחת שמות בדויים ובחזות שהטעתה גם את המיומנים שבבלשי הבולשת הבריטית. אך שמו המחתרתי הוא שמר לעצמו עד יומו האחרון.
כבר בראשית דרכו במחתרת, היה על יצחק יזרניצקי הצעיר לבחור לעצמו שם קוד. הוא בחר בשם "מיכאל", מחווה דרמטית לגיבור ילדותו – מייקל קולינס, המנהיג האירי שהוביל את המודיעין של ה-IRA במאבקו בבריטים. שמיר, שהוקסם מעלילות המרד האירי עוד בפולין, ראה בדמיונו קשר ישיר בין המאבק האירי לחירות לבין המאבק העברי בארץ ישראל.
שמיר היה אמן של "תחפושות פשוטות וזולות, חלק מן הנוף המקומי השכיח. בעוד המשטרה הבריטית מפיצה את תמונתו כצעיר גלוח ובהיר שיער, שמיר הסתובב ברחובות בביטחון מוחלט כשהוא עוטה זקן שחור ומעיל שחור ארוך. הוא נראה כאברך חרדי מבני ברק, דמות שאיש לא העלה על דעתו לקשר ל"טרוריסט המבוקש" שמחירו הגיע לאלף לירות אסטרליות.
הוא חי במחתרת עמוקה, בדירות סתר, מרתפים ועליות גג, כשהוא מקפיד על "מידור" קיצוני. שמיר כתב בזיכרונותיו:
"היינו בני אדם ויהודים, אקטיביסטים ולוחמי חופש, והבינונו זה את זה".
המתח הגיע לשיאו בקיץ 1946, במהלך "העוצר הגדול" בתל אביב. שמיר שהה בדירת המסתור שלו ברחוב אד"ם הכהן, כשהוא מחופש לאברך חרדי. כשדפקו אנשי הבולשת על דלתו, הוא ניסה תכסיס נועז: הוא אסף בזרועותיו את בנו התינוק, יאיר, ויצא החוצה.
"אספתי אותו בזרועותיי וצעדתי החוצה. עמדנו שם, רב צעיר עם תינוקו, נבוכים במקצת, מוקנטים מחמת הרעש, האורות וההוראות הבוטות באנגלית. מצמצמתי קלות בעיני, כמי שאינו מבין מכול וכול מה מתרחש מסביבו. אבל שוטר בריטי אחד, סרג'נט ט"ג מרטין, נעץ בי מבט נוקב. הוא בהה בגבותי העבותות, התרכז במחשבותיו לשנייה או שתיים, זכר אותי, מיקם אותי, זיהה אותי".
כן הוא זיהה את הגבות העבותות של שמיר - סימן ההיכר היחיד שהתחפושת לא הצליחה להסתיר. שמיר נעצר בו במקום וגורש לאפריקה - כמעט.
התעוזה של שמיר לא ידעה גבולות גם בשבי. הוא נמלט ממחנה המעצר במזרע על ידי הסתתרות במחסן ותחת ערימת מזרנים, וזחילה מתחת לגדרות. לאחר הבריחה, כדי להגיע בבטחה מחיפה לרעננה, אימץ תחפושת נוספת: מדי קצין מגוהצים מהצבא הפולני של הגנרל אנדרס. בזהות זו חלף במונית ערבית על פני קפטן גרנט, מנהל הכלא שלו עצמו, שהיה בדרכו לדווח על הבריחה.
השם "שמיר" החל גם הוא כתחפושת, זו הייתה הזהות המזויפת שהופיעה בתעודת הזהות שהייתה בכיסו בעת מעצרו ב-1946. שמיר העיד כי שמר על השם הזה גם לאחר הקמת המדינה "מפני שמצא חן בעיני, ובעיקר בשל סיבות שאפשר להגדירן סנטימנטליות".
יצחק שמיר הוכיח כי במלחמה על החירות, הזהות היא כלי נשק. כפי שכתב בספרו:
"היינו העם היחיד שחי בארץ ישראל ללא הפסקה... אין עם שביטא את קשריו לארצו באינטנסיביות ובהתמדה כמותנו".
גם לאחר הקמת המדינה, הזהות המחתרתית לא עזבה אותו. את השם "שמיר" הוא אימץ מתוך תעודת הזהות המזויפת שהייתה עמו בעת המעצר, ושמר עליו מסיבות סנטימנטליות.
כשנבחר שמיר לראשונה לראשות הממשלה בספטמבר 1983, העולם לא שכח לו את עברו. שמיר מציין בספרו כי התגובה היחידה מחו"ל שנחרתה בזיכרונו הייתה של עיתון ה"טיימס" הלונדוני:
"בצמוד לידיעה על בחירתי נדפס בו צילום של מסמך מגנזך המדינה הבריטי, מ-1948, שתיאר אותי כ'טרוריסט פנאטי'.
שמיר, שלא נרתע מההשמצות, המשיך לדבוק בדרכו. את ספרו הוא חותם בציטוט המסכם את חייו וזהותו, גם תחת מסכות וגם כמנהיג גלוי:
"אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את ארץ ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהייתה לאל ידו".
"האשה מביירות" – אהוד ברק
בעוד מדינת ישראל מלקקת את פצעיה לאחר טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972, בקומה השנייה של בניין המטכ"ל בקריה נרקמה תוכנית המטרה: חיסול בכירי "ספטמבר השחור" בלב רובע הפאר של ביירות. המפקד הצעיר של סיירת מטכ"ל, אהוד ברק, ידע שחדירה חזיתית ללב עיר ערבית עוינת היא התאבדות. הפתרון שלו היה יצירתי, חצוף ובלתי נשכח: מצעד של נשים בלב ביירות.
ההכנות למבצע "אביב נעורים" לא דמו לשום אימון צבאי סטנדרטי. במקום שדות המטווחים, מצאו עצמם הלוחמים בשיאו של "תדריך אופנה" יוצא דופן. מוקי בצר, סגנו של ברק, הציע את הרעיון: "למה שלא נראה כחבורה של נשים?".
ברק אימץ את הרעיון בהתלהבות ובחר עבור הכוח המסתער את הלוחמים בעלי המראה העדין והנמוך ביותר, כדי שיגלמו את הנשים. הוא עצמו החליט להוביל את הכוח בתחפושת המפורסמת ביותר. בספרו "מלחמות חיי", מתאר ברק את הבחירה האמנותית:
"בחרתי לעצמי פאה כהה... עטינו שמלות וחולצות נשיות רחבות. בתוך השמלות הללו, באזור המותניים, הוסתרו תת-מקלעי 'עוזי' קצרים במיוחד (מיני-עוזי) שפותחו בייחוד למשימה זו".
הלוחמים פשטו על חנויות אופנה ברחוב אלנבי בתל אביב ורכשו חליפות נשיות במידות גדולות, פאות, איפור ונעליים. הדילמה המבצעית היתה קשה: כיצד להסתיר נשק ומחסניות תחת בגד נשי מבלי שהדבר יבלוט לעין.
האימונים הטקטיים נערכו בלב תל אביב, בשכונה שדימתה את רובע המגורים בביירות. הלוחמים תרגלו הליכה בזוגות – לוחם בלבוש אזרחי ולוחם מחופש לאישה צועדים בנחת. המטרה היתה להיראות כחלק מהנוף הלילי של ביירות, עיר של חיי לילה.
משה זונדר מתאר בספרו "סיירת מטכ"ל" את המתח ברגעי ההכנה: הלוחמים למדו ללכת בנעלי עקב מבלי למעוד, למדו להתאפר בצורה שלא תימרח בלחות של הים, ותרגלו שליפה מהירה של ה"עוזי" מתוך חולצה נשית רחבה. ברק הדגיש בפני פקודיו כי השניות הראשונות של המפגש עם האויב הן הקריטיות: "הבעיה היתה איך לא לעורר חשד... עד שנגיע לדלתות הדירות".
בלילה שבין ה-9 ל-10 באפריל 1973, נחתו הלוחמים בסירות גומי בחוף ביירות. הם פגשו שם את אנשי "המוסד" שהמתינו להם במכוניות אמריקניות גדולות והסיעו אותם ללב העיר.
ברק, מחופש לאישה אופנתית, צעד עם עמירם לוין לעבר בנייני היעד. בדרך, אירע הרגע המותח ביותר: ניידת משטרה לבנונית נעצרה לידם. ברק מתאר זאת בקור רוח מצמרר:
"ראיתי את השוטרים מביטים בנו. היינו זוגות-זוגות, הולכים לאט, מפטפטים בלחש... 'הנשים' שבינינו נשענו על הגברים. השוטרים ראו זוגות שחוזרים מבילוי לילי, חייכו והמשיכו בדרכם. הם לא ידעו שמתחת לשמלה שלי נמצא ה'מיני-עוזי' דרוך ומוכן".
ברגע שהגיעו לפתחי הבניינים, המסכות הוסרו. ה"נשים" שלפו את הנשק, והכוח פרץ פנימה בחיפוי אש כבד. המבצע הוכתר כהצלחה כבירה: שלושת בכירי המחבלים חוסלו בדירותיהם, ומפקדת הפת"ח הושמדה.
אהוד ברק הוכיח במבצע זה כי תעוזה מחשבתית ותחפושת טובה יכולות לפרוץ גם את חומות המודיעין החזקות ביותר. התמונה שלו חוזר לחוף עם פאה ושרידי איפור על פניו נחרתה כסמל למבצעים המתוחכמים של סיירת מטכ"ל.
"טכנאים בסרבלים לבנים" – בנימין נתניהו
במאי 1972, נמל התעופה לוד הפך לזירת דרמה בינלאומית כאשר ארבעה מחבלים מארגון "ספטמבר השחור" חטפו מטוס של חברת "סבנה" הבלגית ואיימו לפוצצו על 94 נוסעיו. עבור קצין צעיר בסיירת מטכ"ל בשם בנימין (ביבי) נתניהו, האירוע הזה לא היה רק מבחן צבאי ראשון מסוגו בעולם של השתלטות על מטוס חטוף, אלא גם רגע של התחפשות גורלית שהפכה לאייקונית.
כדי להתקרב למטוס מבלי לעורר את חשד המחבלים, הגה שר הביטחון משה דיין תוכנית המבוססת על הונאה והסוואה. נתניהו מתאר זאת בספרו:
"התוכנית היתה פשוטה וגאונית. 16 מחיילי היחידה ילבשו סרבלים לבנים של מכונאים. נעמיד פנים שבאנו להכין את המטוס להמראה".
הלוחמים פשטו את מדי הזית ועטו על עצמם את הסרבלים הלבנים, שהיו אמורים לשוות להם מראה אזרחי ותמים של צוות טכני. אך מתחת לסרבלים הסתתרה קטלניות: "תרגלנו את השימוש באקדחי בֵרָטה קטני קליבר... הורו לנו להחביא אותם במגפיים", שכן כלי הנשק הרגילים היו גדולים מדי להסתרה.
כחלק מההסכם עם המחבלים, נציג הצלב האדום היה אמור לבדוק את ה"מכונאים" כדי לוודא שאינם חמושים. נתניהו מתאר בספרו רגע של פחד מצמרר שבו התחפושת כמעט נחשפה:
"תוך כדי בדיקה שלי, הוא הרגיש באקדח המוחבא במגף ופלט בצרפתית 'Mon Dieu' ('אלוקים'). למרות זאת, הוא לא הזהיר את המחבלים. ... רק הגבתי בשקט בצרפתית הבסיסית שידעתי: 'Dieu est grand' ('אלוקים גדול')".
לפני היציאה למשימה, נקלע בנימין לעימות מתוח עם אחיו הבכור, יוני נתניהו, שדרש להחליפו או להיכנס יחד איתו. בגיבוי מפקד היחידה אהוד ברק, נשאר בנימין בתפקידו כמפקד הצוות האמון על הפריצה מאחת הכנפיים.
עם הישמע שריקת המשרוקית של ברק, הלוחמים הלמו על הדלתות ופרצו פנימה. נתניהו מתאר את המאבק בתוך המטוס, שבו זיהה את אחת המחבלות:
"משכתי בשערה והפאה שחבשה ניתקה מראשה. תפסתי אותה בשיער והקמתי אותה על רגליה. 'איפה מטעני הנפץ?' צעקתי".
במהלך המאבק, כדור שנפלט מאקדחו של חברו ליחידה פגע בזרועו של נתניהו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
המבצע הוכתר כהצלחה כמעט מוחלטת בתוך פחות משתי דקות. נתניהו, פצוע בזרועו, הּורד מהמטוס והושכב על המסלול. שם, התרחש המפגש המרגש עם אחיו:
"מרחוק ראיתי את יוני רץ לעברי, מודאג מאוד. ... הוא הבחין בכתם הדם על שרוול סרבל המכונאים הלבן שלבשתי. חיוך רחב התפשט על פניו. 'אתה רואה, ביבי', אמר. 'אמרתי לך לא ללכת'".
0 תגובות