"בתחתית שרשרת המזון של השידוכים - הבנתי הכול" | סיפורו של גרוש

סדרת הפגישות שעברתי בעולם הגרושות הייתה קצרה וכואבת. הייתה את ההיא שגילתה באמצע הפגישה בן כמה אני וקמה "לשאוף אוויר" (היא לא חזרה עדיין). עוד אחת שהגיעה לפגישה בכיסא גלגלים ומחוברת לאינפוזיה (הבן שלה הביא אותה). הייתה גם מישהי שחשבה שאני צריך להתרחק מהמשפחה והחברים שלי כדי "למתג את עצמי מחדש". "תרחיק את עצמך מהעבר", היא הטיפה (הרחקתי את עצמי ממנה).

>> למגזין המלא - לחצו כאן

עם הזמן למדתי על מכנה משותף שהיה כמעט לכל הבחורות איתן נפגשתי: הן היו מיואשות, כאילו איבדו את האמון בהקמת בית יהודי בישראל. ידעתי שכולן סוחבות אחריהן סיפורים שרודפים אותן בלילות. חלקן אף שיתפו אותי בסיפורים: זה היה נראה שהן היו חייבות לפרוק, אבל כאחד שעבר בעצמו מסכת ייסורים לא פשוטה פשוט לא רציתי לשמוע את זה. העדפתי לדבר על כל נושא חוץ מזה, וזה חזר אליי שוב ושוב.

השמלה של ברק והזקן של בגין: התחפושות ההזויות של מנהיגי המדינה

דני שפיץ|15:41

האלבום שיקפיץ לכם את הפורים: "AI AI AI יין" | אל תפספסו את המתנה

נתנאל לייפר|15:41

כשהתחלתי להיפגש עם מיכל החלטתי פשוט לבקש את זה בצורה ברורה: בואי לא נדבר על העבר.

היא הייתה מופתעת בתחילה אבל כיבדה את הבקשה. איכשהוא הסתבר שגם בלי להזכיר את ההיסטוריה לא חסרים נושאי שיחה: היו לנו המון תחביבים משותפים, חלומות ושאיפות לעתיד שחלקנו זה עם זו. הפגישות זרמו עם המון כיף, ובסיומן לא היינו צריכים אפילו להגיד שאנחנו ממשיכים, פשוט המשכנו.

זה כנראה היה יכול להמשיך ככה עד לאירוסין, עד לאותה פגישה ששינתה את הכל.

היינו ברידינג בתל אביב בשעת ערב מאוחרת. הגלים התנפצו בשקט על שפת המזח, והדי מוזיקה רחוקים ליוו את צעדינו. האווירה הייתה כל כך רגועה, והרגשתי שאנחנו נפתחים יותר מתמיד: דיברנו על רגשות, על החולשות שלנו, דברים שלעיתים גם זוגות נשואים לא ממהרים לדבר עליהם.

היינו באמצע שיחה עמוקה כשפתאום קלטתי שהפנים שלה השתנו באחת: היא נהייתה לבנה כמו סיד, ונראה היה שהיא שוקלת ברצינות לקפוץ למים במקום. התבוננתי לכיוון אליו הסתכלה ולא ראיתי שום דבר מיוחד, מלבד אישה מבוגרת למראה שפסעה נמרצות למולנו, תוך שהיא מדברת בקולניות בטלפון.

מיכל נשארה קפואה לחלוטין עד שהאישה עברה, מבלי שהעיפה עלינו מבט אחד.

"אוקי, את בוודאות מכירה את האישה הזאת", אמרתי לאחר שתיקה שנמשכה זמן רב. "למה היא הפחידה אותה כל כך?".

לקח לה זמן עד שהיא ענתה. "אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע? חשבתי שאתה לא מעוניין לדבר על העבר". הקול שלה שידר מצוקה אמיתית, וממש חרדתי לשלומה. "ברור שאני רוצה", הגבתי קצרות.

ואז היא סיפרה לי את סיפורה של המורה רות. רות הייתה רחוקה מלהיות נושא לסיפורי אימה של תלמידות. היא הייתה אישה צעירה ונמרצת, חדשה בתחום ההוראה, וחדורת רוח חיות ועשייה. היו לה הרבה רעיונות יצירתיים כיצד לגבש את הבנות בכיתה, וכולן אהבו אותה.

חוץ מילדה אחת. מיכל הייתה ילדה שובבה ואנרגטית שפחות התחברה לרעיונות של המורה, והמשיכה בשלה. המורה מצידה לא הייתה רגילה למקרה הבעייתי, והיא מצאה פתרון יוצא דופן: התעלמות מוחלטת.

רות לא התעלמה רק מההפרעות של מיכל בשיעורים, היא התעלמה גם מהניסיונות שלה להשתתף בשיח. לקח זמן לילדה לקלוט שהאישה הבוגרת מתייחסת אליה כאוויר לכל דבר. זאת הייתה מכה אנושה יותר מכל עונש אחר. המורה שכולם רצו בחברתה לא רצתה אותה, והכיתה איכשהוא קיבלה את זה בהבנה. חלק מהבנות אף הפסיקו גם הן להתייחס למיכל, שהלכה ונשברה מיום ליום.

"זה היה כל כך משפיל. התביישתי לספר את זה להורים", שיתפה אותי מיכל, ואני הבחנתי בדמעות נוצצות בעיניה. שנה אחר כך היא ביקשה מההורים לעבור בית ספר, והם קיבלו את הבקשה.

השנים חלפו, והתקופה הקשה כמעט ונשכחה. רק כמעט. שם, באור הקלוש של מנורת הרחוב ברידינג, הייתה זו הפעם הראשונה שהיא ראתה את המורה רות מאז שהיא עברה בית ספר, לפני יותר מעשר שנים.

בזמן שהקשבתי לסיפורה העצוב, תמונה אחת רצה במוחי: אני עומד המום מעל השיש במטבח, מתבונן בפתק יבש שהשאירה מי שהייתה אשתי למשך חודש בודד. "טעיתי. אני לא חושבת שאנחנו מתאימים", נכתב שם.

שבועות אחרי זה התמונה הזאת רדפה אותי בלילות, בימים, כשהייתי בעבודה, בבית כנסת, בבית הורי. אני, מרוסק לגמרי מול החיים. לא הייתי מסוגל אפילו להסתכל עליה בבית הדין, ורק קיימתי את הטקס כמו מתוך חלום. מגורשת, מגורשת.

בלי לשים לב התיישבנו על ספסל מול קו החוף, ופשוט ישבנו בשקט מול הגלים כמה דקות. אני שברתי את השתיקה ראשון עם אמירה שהפתיעה גם אותי: "אני חושב שאת צריכה ללכת ולדבר איתה".

היא הרימה אליי את פניה בהפתעה, סימני דמעות עדיין על לחייה. "אתה רציני?", שאלה.

"אני בטוח", אמרתי לה, כשאני לא בטוח אם אני מדבר עליה או על עצמי. "זה יושב לך על הלב כל כך הרבה שנים, וזה ימשיך להיות ככה. את חייבת סגירת מעגל".

דקות ארוכות חיפשנו אותה, אך היא כבר הספיקה להיעלם מהנוף. במקום זה מצאנו את עצמנו מדברים על כל העבר שלא רצינו לפתוח: על הגירושין, הכאב ותחושת הבגידה.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

באותו לילה, תחת האור הקלוש על ספסל העץ ברידינג, הבנתי שכל ההיסטוריה הלא נעימה הובילה אותי לרגע הזה בדיוק. מתחתית שרשרת המזון של השידוכים - העתיד נתן קריצה.