מכתב גלוי, כואב ואמיתי מאישה לבעלה, רגע לפני חג הפורים. על חודשים של הכנה, על ציפייה לבניית בית של שמחה, ועל הלב שנשבר דווקא בשיא היום. לקרוא - ולחשוב פעמיים לפני ששותים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בעלי היקר,
אני כותבת את השורות האלו בידיים רועדות. בעילום שם, כמובן. הבושה מפעם קודמת עדיין צרובה בי, והרצון לשמור על כבודך - למרות הכל - חזק יותר. אני כותבת את זה כי הלב שלי פשוט לא יכול להכיל את החשש שזה יחזור על עצמו.
אני פונה אליך, בעלי היקר, דרך האתר, כי לפעמים דברים שנכתבים בשקט מהדהדים חזק יותר בלב. אני מבקשת שתקרא את זה לא כביקורת, אלא כזעקה של אשתך, השותפה שלך לבניית הבית.
חודשים של השקעה שמתנפצים ברגע
תסתכל עליי, בעלי היקר. ראית אותי בשבועות שלפני פורים רצה ממקום למקום. אתה רואה עכשיו אישה עייפה, נכון? אבל אתה לא באמת ראית את ה"למה". אתה לא רואה את הלב שאני יוצקת לתוך הימים האלו.
זה מתחיל בחיפושים האובססיביים אחרי התחפושות המושלמות. אני לא מדברת על לקנות משהו מוכן ופשוט. אני מדברת על יצירתיות, על השקעה, על לרצות שהילדים שלנו ירגישו הכי מיוחדים בעולם. לילות שלמים אני תופרת, מדביקה, משדרגת. הכל כדי לראות את האור בעיניים שלהם כשהם מתחפשים בבוקר פורים.
ואז מגיע עניין האוכל. אתה יודע כמה אני אוהבת לארח. האירוח שלנו הוא לב הבית. אבל אתה לא יודע כמה דמעות, זיעה ועבודה קשה יש מאחורי המטעמים שמוגשים לשולחן. ימים שלמים במטבח, רשימות קניות שלא נגמרות, תכנון תפריטים, דאגה לכל אורח ואורחת. אני רוצה שכולם ירגישו בבית, שיהיה להם טעים, שיהיה להם שמח.
במשך חודשים אני בונה את הארמון הזה. אני משקיעה את הנשמה שלי כדי ליצור אווירה של קדושה ושמחה.
הפחד מהרגע שבו הכל מתפרק
ואז מגיע היום המיוחל. פורים. הבית מלא, המוזיקה מתנגנת ברקע, היין נשפך כמים. ואני, עם חיוך מאולץ, ממשיכה לשרת, להגיש, לדאוג שהכל יתקתק. אני רוצה לראות אותך שמח. אני רוצה לראות את ה"לחיים" השמח שכולנו מכירים.
אבל אז, דווקא כשהאווירה צריכה להגיע לשיא של שמחה, אני רואה את הסימנים המוכרים. אתה מתחיל לשתות. וזה לא היין שמשמח אלוקים ואנשים - הפעם, הוא מוחק את הדעת.
אני רואה אותך מאבד את הצלם. החברים יושבים סביב השולחן, ואתה מתחיל לדבר שטויות. דברים שלא מכבדים אותך, לא מכבדים אותי, ולא מכבדים את הבית שלנו. אני מרגישה איך הדם אוזל לי מהפנים, ואני רואה איך המבטים של האורחים עוברים ממך אליי - מבטים של מבוכה, של רחמים.
זהו הרגע שבו כל ההשקעה שלי מתנפצת. הבית שהקמתי בעמל כה רב הופך למקום שבו אני רק רוצה להיעלם.
הילדים רואים הכל
וזה הפחד הכי גדול שלי, האוצרות שלנו - הילדים. הם מסתכלים על אבא שלהם, הגיבור שלהם, הבן אדם שהם הכי מעריכים, ולא מבינים. אני מפחדת שהם שוב יראו את אבא שלהם במצב כזה, והלב שלהם יישבר, בדיוק כמו הלב שלי.
אני מנסה לחסום להם את האוזניים, להוציא אותם מהחדר, אבל זה מאוחר מדי. הילדים רואים. הם שומעים. הזיכרונות האלו נחקקים בהם, והם הופכים את החג שאמור להיות הכי שמח ליום של חרדה ומבוכה עבורם.
הבקשה שלי: שמחה אמיתית
פורים הוא יום של שמחה, יום של הודאה. אבל מה שקורה אצלנו בשולחן, זו לא שמחה. זו בריחה. זו הפיכת יום קדוש ליום של מבוכה וצער.
אני אוהבת אותך, באמת. אני יודעת שאתה בן אדם טוב, חכם, עדין. אבל היין הזה... הוא הופך אותך למישהו אחר.
אני כותבת את זה בתקווה שתקרא, שתבין, שתחשוב על זה לפני הפורים הקרוב. אני לא מבקשת שלא תשתה בכלל. אני יודעת שזה הלכה קדושה. אבל אני מבקשת ממך: תהיה אחראי. תדע את הגבול.
תזכור ששמחה אמיתית היא שמחה שמורגשת בלב ובדעת, לא שמחה שמוחקת את הצלם. אל תיתן ליין להרוס לנו את הבית. אל תיתן ליין להפוך את היום הקדוש הזה ליום של צער ובושה בשבילי ובשביל הילדים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני רוצה אותך איתי. שפוי. שמח באמת.
שלך באהבה ובציפייה,
אשתך.
0 תגובות