'דבר גורר דבר', רק בשבוע שעבר כתבנו כאן על חשיבות "הסיפורים", והשבוע ניצב לפתחי אתגר אישי: התבקשתי להכין הרצאת 'TED' קצרה וממוקדת. המשימה? לספר את סיפור חיי.
וואוו. פתאום זה לא לספר סיפור על דמות היסטורית, על הקהילה או על המוסדות שאני עומד בראשם – זה לעצור ולהביט במראה. לספר על עצמי. זה רגע שמאלץ לשאול שאלות חשופות: מי אני באמת? מהן התחנות שעיצבו אותי? ואיך כל הניגודים שבי (בכל זאת, בן מזל תאומים...) מתחברים למנגינה אחת.
•
האתגר האישי הזה מסתנכרן עם פרשת השבוע, פרשת 'בא' – פרשה שעוסקת במהות העברת הסיפור לדור הבא. רבי נחמן מברסלב אומר: "העולם אומרים שסיפורי מעשיות מסוגלים לשינה, ואני אומר שעל ידי סיפורי מעשיות מעוררים בני אדם משנתם" לעיתים, הסיפור של עצמנו הוא בדיוק המנוע שמעורר אותנו לחיים.
בנקודה הזו, מצאתי השראה ברעיון מרכזי של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל – מההוגים היהודים המשפיעים ביותר בזמננו. דבריו על הפרשה מסבירים מדוע הסיפור האישי והלאומי הוא הרבה יותר מזיכרון נוסטלגי – הוא סוד החירות.
•
חשבו על הרגע הזה: אלו בטח לא הנאומים שהיינו מצפים ממשה רבנו לשאת ימים ספורים לפני הגאולה הגדולה. אחרי 210 שנים של סבל, עבדות ורצח עם, בני ישראל סוף-סוף עומדים לצאת לחופשי. על מה הייתם מצפים שמנהיג ידבר ברגע כזה? אולי על הקמת צבא, על ניהול הכלכלה או על הלוגיסטיקה המורכבת של המסע במדבר?
אבל משה בוחר לדבר על משהו אחר לגמרי. שלוש פעמים הוא חוזר ומדגיש דבר אחד בלבד: את העתיד הרחוק, את השאלות של הילדים ואת החובה לספר להם את הסיפור.
התורה מצווה אותנו: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" היא מבקשת מאתנו: "והִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" ומדגישה שוב: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם"
משה הבין: חופש אינו רק יציאה פיזית ממצרים, אלא יצירת זהות פנימית. וזהות זקוקה לזיכרון שחי בתוך סיפורים. הסיפור הוא זה שמעניק לנו את התשובות לשלוש שאלות היסוד שבלעדיהן האדם אבוד: מי אני? למה אני כאן? ואיך ראוי שאחיה?
•
ההיסטוריה מלמדת אותנו שוב ושוב: הניסיונות לבטל את הזהות הייחודית שלנו נידונו לכישלון. פעם זה נעשה בשם 'הנאורות האוניברסלית', והיום זה קורה דרך 'אינדיבידואליזם קיצוני' – עולם שבו ה'אני' המרכזי הופך לחזות הכול, אך הוא נותר בודד, ללא שורשים וללא מחויבות.
האמת היא שאיש לא יכול לחיות באמת בלי זהות – אישית, משפחתית וקהילתית. העוגן שאנו מטילים אל העבר הוא היחיד שמאפשר לנו להביט בביטחון אל העתיד. כדי לקיים חיים תקינים ומלאי משמעות, עלינו לספר לילדינו מאיפה באנו.
המתנה הגדולה ביותר שביכולתנו להעניק להם אינה חשבון בנק מנופח או נכסים חומריים, אלא סיפור. סיפור ששורשיו נטועים במורשת ערכים נאצלת. איננו גרגירי אבק אבודים הנישאים ברוח; אנו יורשיו של סיפור ששינה את פני האנושות כולה.
אדם היודע את זהותו, היודע מי הוא ולמה הוא כאן, יוכל לנווט בכל מדבריות הזמן – סוערים ככל שיהיו – באומץ, בקומה זקופה ובבטחה.
0 תגובות