'מסע בזמן' עם ראובן שטיין/ מתוך עלון אחוותא מבית אחוות תורה:
במשך שלוש עשרה שנה היו רשב"י ובנו ספונים במערה. מה למדו באותן שלוש עשרה שנה ומה השיגו בהתבודדות זו? על כך הגמרא רק רומזת. מאוחר יותר אסף רשב"י סביבו חבורת תלמידים מצומצמת, היא ה"חברייא קדישא", וגילה להם את מה שאין רשות לגלות. ביום פטירתו, שהוא ל"ג בעומר על פי המסורת, זכו התלמידים למעמד ה"אדרא זוטא", ההתגלות האחרונה, שבה השפיע רשב"י אורות שלא גילה בחייו, ועם המילה "חיים" יצאה נשמתו הטהורה. כתבו התלמידים את מה שלמדו ממנו.
רשב"י עצמו הבטיח בזוהר: "ומשום שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזוהר הזה, יצאו בו מן הגלות ברחמים". הבטחה שהיא גם גזרה, שהספר לא ייחשף אלא בעת הראויה. ואכן, במשך אלף שנה נשמר הזוהר בחדרי חדרים של ראשי הדורות, עובר איש מפי איש. החיד"א, מוסר מסורת לפיה היו הגווילים גנוזים באחת ממערות מירון, עד שנתגלו מחדש דרך ישמעאלי שמכר אותם לסוחרים, ומשם הגיעו לידי חכם צפון אפריקאי, בעל "חסד לאברהם", סבו של הרמ"ק, וממנו לספרד.
שעת הגילוי
הקדימו את כולם | באוסטרליה כבר הדליקו את מדורת ל"ג בעומר
בסוף האלף החמישי הגיעה שעת הגילוי. בספרד של שלהי המאה השלוש עשרה חי המקובל רבי משה די לאון, שעסק בסתרי תורה בחוג מצומצם של מקובלים. באותן שנים החל להפיץ קונטרסים ובהם מדרשות מופלאות של רשב"י ותלמידיו בארמית הגלילית, העוסקים בסתרי תורה בעומק שלא נודע כמותו. הקונטרסים עברו מיד ליד והרעישו את העולם. ספרי קבלה קודמים היו רק טיפות ורמזים מול האוקיינוס שנפתח כעת לפתע. היה ברור שאין כאן חיבורו של תלמיד חכם מספרד, אלא אוצר גנוז שהגיעה שעתו. לא הכל קיבלו את הספר בנפש שקטה. רבי יצחק דמן עכו, תלמיד בית מדרשו של הרמב"ן שנפדה מן השבי בנפילת עכו, נסע לספרד לבדוק את פני הדברים. הוא חקר, שמע עדויות שונות, ולבסוף שב כמאמין גמור בקדמות הספר והמשיך לצטטו כדברי רשב"י. בדורות הבאים הוסיפו לצוץ מערערים מחוגי הפילוסופיה, שהתקשו לקבל את סגנון הסוד ואת מעמדו של הזוהר מול הגמרא המוכרת. מולם התייצבו גדולי ישראל בסדרת חיבורי הגנה, הנודע שבהם הרמח"ל בספרו "חוקר ומקובל" (מאמר הויכוח), והעמידו את אמיתות הזוהר על מכונו. הטענה המרכזית בידם הייתה פשוטה: הזוהר מצטט חיבורים קדומים שלא הגיעו לידינו, ובאים בו מסורות חכמה שעומקם ורוחבם אינם יכולים להיות פרי עטו של אדם אחד בדור אחד.
שיאו של הגילוי הגיע מאתיים שנה לאחר מכן, בצפת שלאחר גירוש ספרד. בשנת שי"ח הודפס הזוהר לראשונה במנטובה, ומיד אחריה בקרימונה, לאחר שתשעים שנה מתחילת הדפוס לא ניתנה רשות להוציאו לאור מחשש קדושתו ומעומק סודותיו. בצפת ישבו באותה תקופה רבי יוסף קארו, רבי שלמה אלקבץ מחבר "לכה דודי", ורבי משה קורדובירו (הרמ"ק), שעמד בראש הישיבה, חיבר את "פרדס רימונים" כשיטה סדורה ראשונה ללימוד הזוהר, ואת פירושו "אור יקר" על הספר כולו. בשנת ש"ל, חצי שנה לאחר פטירת הרמ"ק, הגיע לצפת המקובל האלוקי רבי יצחק לוריא, האר"י הקדוש. שנתיים וחצי בלבד חי שם, והספיק להעמיד חבורת תלמידים, "גורי האר"י", ובראשם רבי חיים ויטאל. האר"י לא כתב כמעט דבר בעצמו, אך תלמידיו כתבו את תורתו בסדרת ספרים שנודעו ככתבי האר"י: "עץ חיים", "שמונה שערים", "פרי עץ חיים". בתורתו חידש האר"י את סוד הצמצום, את שבירת הכלים, את תורת הפרצופים ואת תורת הגלגולים, והורה: "מצווה לגלות חכמה זו". משנתו הפכה לצינור המרכזי שדרכו מובן הזוהר עד עצם היום הזה.
פולמוס השבתאות וצלו
המאה השבע עשרה הביאה איתה את האסון הגדול של שבתי צבי וממשיכיו הפרנקיסטים. אחד מכלי הנשק שלהם היה עיוות של הזוהר ושל משנת האר"י לצורך מהפכה מסוכנת בהלכה. הזוהר, שהיה נחלת לומדים זהירים, נחשף פתאום לידיים זרות שהשתמשו בו ככלי. על רקע זה באה במאה השמונה עשרה התערבותו של רבי יעקב עמדין, היעב"ץ, בנו של "חכם צבי", מגדולי הדור, ונלחם בשבתאות במאמץ בלתי נלאה. בספרו "מטפחת ספרים" ערער היעב"ץ על חלקים מהזוהר, לא על עיקרו אלא על חלקיו המאוחרים, "רעיא מהימנא" ו"תיקוני זוהר", שלטענתו הוכנסו לספר בידי חכם ספרדי מאוחר יותר. גם החתם סופר, מגדולי הדור באשכנז של המאה התשע עשרה, ראה בזוהר את דברי רשב"י, אך התבטא שבמהלך הדורות הצטרפו אליו תוספות רבות. החיד"א ב"שם הגדולים" עמד על טעמה של עמדת היעב"ץ: "נראה לי כי גם הרב ז"ל ידע באמת ובתמים ענין הזוהר הקדוש. אך בקנאתו על כת הארורה שעוברים על כריתות ומיתות בית דין דתלו עצמם בלשונות הזוהר בדברי שוא ושקר, לכן הראה פנים לקעקע ביצתם ולומר משום 'עת לעשות' פקפוקים אלו, וכוונתו לשמים".
בדורות הבאים קמו רבנים שהשיבו בפירוט על טיעוניו של היעב"ץ ועמדו על קדמותו של הזוהר כולו כספרו של רשב"י, ועיקרו של הזוהר נשאר איתן על מקומו. גדולי ישראל לדורותיהם קיבלו את הזוהר כספרו של רשב"י ותלמידיו, והשתיתו את עבודת ה' שלהם על יסודו. מרן הבית יוסף והרמ"א בהלכה, השל"ה הקדוש במוסר ועבודה, הגר"א ותלמידיו בעולם הישיבות, גדולי החסידות, ופוסקי הדורות, כולם ראו בו את אור העולם שהבטיח רשב"י לישראל.
זוהר להמונים
במאה השמונה עשרה נפתח הזוהר אל ההמונים. הבעש"ט וממשיכיו בחסידות הציבו את הזוהר וכתבי האר"י כיסוד העבודה הרוחנית של כל יהודי, לא רק של יחידי סגולה. במקביל, הגאון מווילנא כתב פירושים על הזוהר ועל ה"ספרא דצניעותא", ותלמידו רבי חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" העמיד את תורת הזוהר כעמוד המוצק של עולם הישיבות הליטאי. שני הזרמים הגדולים שחילקו את יהדות מזרח אירופה פגשו זה את זה בנקודה אחת: הזוהר הוא אור העולם. במאה העשרים נכתבו פירושים על הזוהר, בהם פירוש 'הסולם' של הרב יהודה לייב הלוי אשלג, שתרגם את הזוהר מארמית לעברית וביארו באופן שכל אדם יוכל לעלות בו. "קראתי הביאור בשם הסולם", כתב, "להורות שתפקיד ביאורי הוא בתפקיד כל סולם, שאם יש לך עלייה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא סולם לעלות בו". ביאור 'מתוק מדבש' של הרב דניאל פריש וביאורים נוספים. ביום ל"ג בעומר, כשעולים בני ישראל אל קבר רשב"י במירון, אינם עולים רק אל קברו של תנא שנסתלק מן העולם לפני כאלף ושמונה מאות שנה. הם עולים אל אותו אור שעלה לראשונה במערה, שירד לחדרי חדרים של ראשי הדורות, שעלה שוב בספרד, שהתפרש בצפת, ושנפתח לכל יהודי דרך החסידות, ישיבות ליטא, ומהדורות הזוהר המבוארות. "יצאו בו מן הגלות ברחמים", הבטיח רשב"י. והבטחתו עדיין פועלת.
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המפוץ ברחבי הארץ. להצטרפות להפצת העלון או לקבלה במייל ישיר שלחו הודעה לכתובת: alon@achvata.co.il
0 תגובות