כשפרסמתי לאחרונה את סיפור שיירת הגמלים שעלו מפתח תקווה לירושלים לקראת חג שבועות תרל"ט - לא דמיינתי שהכתבה תפתח דלת לסיפור משפחתי נסתר.
אוהד לבובי תושב חריש, קרא את הכתבה ויצר קשר: "במשפחתנו הועבר לכולם סיפור שיירת הגמלים שעלתה ירושלימה עם היבול המרשים שהניבה האדמה למייסדי המושבה מיד בשנתה הראשונה, תרל"ט, בזכות זה הגיעה המשפחה ל'אם המושבות'".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
התקשרתי לאמו, גב' צביה לבובי, נכדתו של גיבור הסיפור שעברה את העשור השמיני לחייה, שכל חייה גרה באם המושבות ומאוד גאה על כך, ורק לפני שלוש שנים עברו היא ובעלה ר' יצחק ז"ל שנפטר לאחרונה לדיור מוגן בירושלים.
צביה שפכה לפניי סיפור מרתק על ארבעה דורות, סיפור שהחל ברגע אחד של התרגשות בירושלים, המשיך דרך רצח אכזרי על אם הדרך סמוך לשער הגיא, עבר לשני יתומים שברחו מבית יתומים דיסקיו בירושלים ורצו לשוב חזרה הביתה, ומסורת משפחתית נסתרת על מחתרת ניל"י - שלא פורסמה מעולם ונחשפת כאן לראשונה.
הירושלמי שראה את השיירה
משה מרדכי ורבקה-שושנה רובינשטיין שהיו מצאצאי הפרושים - תלמידי הגר"א שעלו לארץ ישראל והתיישבו בירושלים. ושמם מופיע ברשימות מפקד מונטיפיורי, חיו בעיר העתיקה צפופת האוכלוסין ומרובת המחלות. משה מרדכי פרנס את משפחתו כנגר.
סמוך לחג שבועות תרל"ט (1879), כשנה לאחר החריש הראשון ראה מרדכי מחזה שלא נראה כאלפיים שנה: שיירת גמלים עמוסי שקי תבואה, מקושטים בפעמונים וכפות תמרים, עולה מפתח תקווה לירושלים. האיכרים, שזופי פנים ויראי שמים, מביאים מעשרות ותרומות מיבול אדמת ארץ ישראל - ממש כבימי קדם. הקריאות בקעו מכל עבר: "שלום עליכם אחינו הפלחים!".
משה מרדכי ורבקה-שושנה לא נשארו אדישים. המחזה חדר אל תוכם עד עומק נשמתם. הם קיבלו החלטה.
הירידה לפתח תקווה
אחרי חמש שנים של התלבטויות וגעגועים לסיפורי ההצלחה ההם - על אדמה שמסבירה פנים לבעליה, על חריש וקציר ומרחבים - ומושבה קטנה שקוראת להם, בתרמ"ה (1885) החליטו משה מרדכי ורבקה-שושנה לעזוב עם שלושת ילדיהם ישראל, עקיבא ואריה ליב את ירושלים שבין החומות, מרובת האוכלוסין, ולשים פניהם לפתח תקווה הצעירה. הם היו בין אלו שהאמינו שאפשר לבנות כאן חיים חדשים, חיים של עבודת אדמה ושל קיום מצוות התלויות בארץ. המשפחה רכשה נחלה ועיבדה את אדמתה בשמחה.
בשנים הראשונות של המושבה עברו המתיישבים ייסורים קשים -קדחת, מלריה, ביצות, שוד וגניבות. המשפחה עיבדה את אדמתה בשמחה אך בצל השלטון העוין, עד שבשנת 1915 פשטה מתקפת ארבה שכילתה כל סיכוי להתפרנס מפרי האדמה. משה מרדכי האב הפך לנגר, ובנו אריה ליב פנה לפרנסה אחרת.
אריה ליב - ילד בן אחת-עשרה
כשירדה המשפחה לפתח תקווה, היה אריה יהודה ליב רובינשטיין ילד בן אחת-עשרה. הוא גדל ברכסי כורכר בין ביצות ושדות מוריקים, ילד של מושבה של רפתות סמטאות ובתים קטנים בני קומה בודדת. עם השנים נשא לאישה את דובה לבית פלדמן. שישה ילדים נולדו להם: חיה, ציפורה, אסתר, משה, שמואל ואהרון הקטן, שנולד בשנת תר"ע (1910). בשנת תרע"ו (1916) נפטרה דובה ממלריה והותירה את ששת ילדיה.
עם פרוץ מתקפת הארבה שכילתה כל דבר ירוק, פנה אריה ליב למקור פרנסה אחר והחליט להישאר בפתח תקווה ופרנס את משפחתו כעגלון - נהג דיליזַ'נְס, כרכרה שנסעה בחברת "סד"ן" - אחת מחברות הנסיעות שפעלו באזור. מידי שבוע אריה לייב נסע לירושלים וליפו, לקח דואר ונוסעים, ישן לפעמים בחאן שבשער הגיא, וחזר. כך חלפו הימים.
כאן מגיעה מסורת משפחתית שלא פורסמה מעולם, ונחשפת כאן לראשונה.
לפי המסורת השמורה במשפחת רובינשטיין, ועד המושבה פנה אל אריה ליב בבקשה מיוחדת: להעביר מטבעות זהב ממקום מסתור בעיר העתיקה לטובת מחתרת ניל"י שנלחמה בשלטון העות'מני המושחת ועזרה לצבא הבריטי. אריה ליב קיבל על עצמו את השליחות. בנסיעה ההיא, בשנת תרע"ז (1917), על סף סיום מלחמת העולם הראשונה, יצא לדרך כשמטבעות הזהב מוסתרים בעגלתו - ולצדו נסע מוישה סלור, חבר ועד המושבה שהיה בירושלים.
הרצח של אריה ליב
יום שלישי, י"ג בתמוז תרע"ז (3 ביולי 1917). סמוך לשער הגיא דהרו לעבר העגלה קבוצת חיילים טורקים עריקים, רעבים ומיואשים. הם צעקו "אקמק! אקמק!" - לחם בטורקית וירו לעבר העגלה. אריה ליב רובינשטיין נרצח מיידית, בן ארבעים ושלוש היה במותו. מוישה סלור שנסע עמו נפצע קשה אך שרד.
מיד שהגיע בשורת האיוב מוכתר המושבה אברהם שפירא נשלח להביא את הגופה ואת הפצוע, כך על פי העתק הפרוטוקול שנמצא בידי המשפחה.
בנו הקטן אהרון, בן שבע, נשלח על ידי האחיות לחפש את אבא שלא חזר. הוא שוטט בין קבוצות אנשים שעמדו ושוחחו בלחש והשתתקו כשניגש. הם לא גילו לו דבר. הוא הבין מהשתיקה שמשהו נורא קרה, אך איש לא פצה פה.
למחרת הייתה הלוויה. אהרון הקטן שוטט שוב בין הקבוצות שעמדו ושוחחו על הטרגדיה. גם הפעם השתתקו כשניגש. הוא כתב על כך שנים לאחר מכן - כיצד עמד שם ולא שמע על אביו שום דבר.
ועד המושבה מתכנס
ועד המושבה התכנס לאחר ההלוויה לישיבה חירום. הפרוטוקול, הנשמר בכתב יד עד היום ומצוי בידי המשפחה, מתעד את הדיון: מה לעשות עם יתומי רובינשטיין. מונו אפוטרופוסים על הרכוש ועל היתומים תוך דאגה לכלכלתם.
החלטה נוספת על פי הפרוטוקול, יוצאת דופן בטוב לבה: "המושבה מטילה חובה כי כל נוסע היוצא לירושלים יחוייב לשלם בישליק נוסף על המחיר, לטובת היתומים וחובה על בעלי העגלות למסור את הכסף שנאסף בכל שבוע לוועד המושבה".
באותן שנים קשות, בשנת תר"ע (1910), נטע איש המושבה יחזקאל רובינזון היכן שהיום נמצא רחוב הרמן צבי שפירא בפתח תקווה שני שתילי אקליפטוס לימוני. את האקליפטוס החשוף כילה הארבה עד היסוד עד כי לא נותר ממנו זכר - והשני שרד, ניצל מן הכליה. כמאה ועשרים שנה לאחר מכן, הוא מתנשא לרום של 5 קומות נתמך בתומכות כמעט מתפרק מזקנה - עדות אילמת לאותם ימים.
הבריחה מדיסקין
שני הילדים הקטנים - שמואל ואהרון, נשלחו ע"י ועד המושבה לבית היתומים דיסקין בירושלים. הם סבלו שם ממכות ורעב. יום אחד ברחו. מצאו אותם יושבים על אבן על אם הדרך, ילד בן שבע וילד בן תשע. איש שעבר בעגלתו מצא אותם ושאל לאן הם רוצים. "לפתח תקווה", ענו ללא היסוס. האיש לקח אותם - והחזיר אותם לדיסקין. רק כשהאחות הגדולה חיה התחתנה, חזרו הילדים סוף סוף לפתח תקווה.
על מצבתו של אריה ליב בחלקת הראשונים בפתח תקווה חרוטות המילים: "שנפל חלל בדרך מירושלים ונקבר כדין קדוש", כדין הרוג מלכות, בבגדיו וללא טהרה, כדין חיילים הנופלים בקרב.
לימים הוכר ר' אריה ליב רובינשטיין הי"ד כנפגע פעולות איבה על ידי הביטוח הלאומי, ושמו חרוט בין ראשוני הנפגעים על קיר נפגעי פעולות האיבה בהר הרצל.
הרחוב שנושא את שמו
פתח תקווה לא שכחה. העיר שאליה ירד משה מרדכי רובינשטיין בעקבות שיירת הגמלים, ובה גדל ולמענה ונרצח על קידוש השם בנו אריה ליב, ידעה להנציח את זכרו. לפני כעשור, במעמד חגיגי בהשתתפות ראש העיר רמי גרינברג, בני משפחה וקהל רב, נחנך משעול הנושא את שמו - כולל שלט הנצחה המספר את סיפור חייו ומותו. המשעול מחבר בין רחוב ה-93 ורחוב טרומפלדור, סמוך וצמוד לבית משפחת בנו אהרון.
שרשרת הדורות החלה כשירושלמי אחד - צאצא תלמידי הגר"א - ראה שיירת גמלים ולבו נמלא בתקווה. היא עברה דרך קדחת וביצות, ארבה ויתמות, דיליזַ'נְס ומטבעות זהב, רצח ויתומים שרצו הביתה, ועדיין פועמת אותה תקוה בלב נכדיו וניניו בכל רחבי הארץ.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים 'המקומות הנדירים הקדושים והרטובים', 'עזה מאז ולתמיד', 'המקומות הקדושים בלבנון', ו'סודות המכבים' | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות