בשיעורו השבוע עמד אמש (שני) חבר מועצת גדולי התורה, הגאון רבי יצחק זילברשטיין, על עניינא דיומא, כיצד ניתן להצטער ולחוש באבלות על חורבן בית המקדש:
"אנשים שואלים אותי, איך אפשר להתאבל על דבר שקרה לפני 2,000 שנה? איך אפשר היום להתאבל? אמנם צריך לבכות, אבל איך בחור צעיר היום יכול לבכות על דברים שהתרחשו לפני כל כך הרבה זמן?
"כידוע, מסופר שנפוליאון קיסר עבר ליד בית כנסת של יהודים בתשעה באב, וראה שאנשים יושבים על הרצפה ובוכים, שאל מה זה? אז אמרו לו בוכים על בית המקדש, אז הוא התפעל ואמר: 'אומה שזוכרת במשך זמן רב כל כך את מה שאבד לה – מובטח לה שתקבל אותו בחזרה'...
"בכל מקום רואים בבין המצרים, וביום תשעה באב תלמידי חכמים שיושבים ובוכים בכל לב, למה הם בוכים? הם בוכים על צער השכינה.
"תראו, להקב"ה יש הרבה מאוד צער. הוא עושה לנו ניסים שלא כדרך הטבע, ויש יהודים שמאוד מרגיזים אותו, מאד. מה זה מרגיזים אותו? עושים את ההיפך ממה שהוא רוצה, ההיפך.
"עושים, אוסרים בני תורה בבית האסורים, ועושים דברים שהם ההיפך מרצון השם. הקדוש ברוך הוא מאוד בוכה. הוא אומר: 'כאלה ניסים אני עושה להם, שלא כדרך הטבע, וכיצד הם מתנהגים'... זה הרי נורא ואיום".
לאחר מכן תיאר הרב זילברשטיין בהרחבה את הניסים הנוראים שהתרחשו לפני עשרות שנים, והעלה זכרונות היסטוריים מימי נערותו:
"אני הייתי נער צעיר בהכרזת המדינה, גרנו בירושלים, לא היה שייך ללכת, היו שבעה אומות שרצו להשמידנו, וזרקו פצצות ופגזים, אני הייתי אצל דוד שלי, (ההורים שלי היו בחוץ לארץ כי אמי חלתה), וללכת מהבית לבית של הדוד שלי סכנת נפשות, כל הזמן היו ממש יריות, וכולנו הלכנו, כל הילדים הלכו, הלכו והתפללו.
"עמדנו שם כולנו ובכינו, בזכרנו את ציון, היינו צעירים, ואיך אפשר ללכת ולבוא?, כל החברים שלי בישיבת עץ חיים כולם הלכו לישיבה, איך הם עברו? אמרו לנו זה לא יזיק, לא יודע אם היה מותר, אבל לא שאלו שאלות.
"הסבא שלנו הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל כידוע היה כסדר עושה ביקורי חולים אצל המצורעים, ושאלתי על זה את מו"ח רשכבה"ג מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, איך היה מותר לו, והרב אלישיב השיב שבאופן כללי לציבור אסור, אבל לרבי אריה לוין מותר..., כי הוא עושה כל דבר בלתי לה' לבדו, בלי שום נגיעות, ורק כבוד שמים לנגד עיניו.
"אני לא מבין איך היה לנו כוח ללכת לישיבה ולחזור. שבע עמים היו נגדנו, כולם חמושים עם כוחות אדירים, אני לא יודע איך זה היה, אבל דבר אחד אני כן יודע, ברוך השם אף אחד לא נהרג, וכולם הלכו, הכדורים עפו מעל הראש, שבע עמים נגדנו, שבע עמים גדולים ועשירים, זה המון המון אמונה הכניס, הילדים הלכו בשצף קצף.
"אף אחד לא חלם שנשאר בחיים אחרי שנודע לנו מה שפה הלך, שבע עמים נגדנו, וגדולי ישראל מאד חיזקו את העם, ואנחנו היום ברוך השם נמצאים פה, זה ניסי ניסים, עוד לא ראיתי כאלה ניסים".
את דבריו הנרגשים סיים עמוד ההוראה: "כך שצריך לדעת יקיריי, שאנחנו נמצאים פה במציאות שהיא שלא כדרך הטבע לכל הדעות, אם מישהו היה בא ואומר אז שאנחנו נשב פה כולנו יחד ונלמד תורה, לא היינו מאמינים לו אז..., היינו כחולמים, אנחנו ממש רואים כל הזמן את נפלאות הבורא, לא יאומן כי יסופר, עלינו כעת מוטל לעבוד את הבורא יתברך שמו מתוך אהבה ואחווה ואמונה".
0 תגובות