רב ת"ח מכובד, מרביץ תורה, יושב ברכבו ואינו יכול לצאת. מאות מקיפים אותו, מנערים את הרכב, מכים את תלמידיו, צועקים. שעה ארוכה. לא בעיר עוינת, לא מתקפה של שונאי דת. זה קורה בלב עיר חרדית, בידי מאות בחורי ישיבות.
וזה כבר לא מקרה חד פעמי. אלו אותם שתקפו את הרב דוד לייבל, כל מי שחשב שזה ייגמר שם גילה שמאז הותקפו הרב אוריה ענבל, האדמו"ר מקרלין, ועכשיו הרב פייבלזון. רבנים מכובדים, אברכים, ותלמידי חכמים, מוכים בידי נערים. ובין תקיפה לתקיפה, חסימות כבישים, יריקות על חיילים, פרעות שהפכו לשגרה. פעם קראנו לזה עשבים שוטים. עשב שוטה לא מקיף רכב במאות אנשים.
לצערנו, יש אצלנו תשובה מוכנה לכל תחלואה: היועמ"שית, בג"ץ, התקשורת, הרדיפה. כל ביקורת היא גזרה, כל מבקר הוא שונא, וכל קריאה לחשבון נפש נדחית בבוז, אצלנו הכל בסדר, הבעיה תמיד בחוץ. אז הנה, בחור בן שמונה עשרה מרים יד על רב ת"ח ברחוב חרדי. מי אשם הפעם? איזו פקידה בירושלים ניערה את הרכב? הפעם אין לאן להפנות את האצבע. הפעם זה אנחנו.
ישעיהו הנביא, בנבואתו לתקופת החורבן, נותן סימן אחד מצמרר: "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד". כשהנער מתנשא על הזקן, כשמי שלא למד עדיין דף כהלכתו מרשה לעצמו להכות את מי שהרביץ תורה חמישים שנה, זה לא "להט של צעירים". זה הסימן שהנביא נתן לחורבן. וחז"ל אמרו זאת במפורש: מפני מה חרבה ירושלים, מפני שביזו בה תלמידי חכמים.
ובימי בין המצרים האלה, כשאנחנו יושבים ומתאבלים על אותו חורבן, כדאי ללמוד שוב את הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית. הוא כותב על דור בית שני דברים שקשה לשאת: שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אבל לא היו ישרים. שמתוך שנאת חינם חשדו בכל מי שנהג שלא כדעתם ביראת שמים שהוא צדוקי ואפיקורס, ומן החשד הזה הגיעו עד שפיכות דמים, עד שחרב הבית. "שהיו צדיקים ועמלי תורה". הוא לא מדבר על פורקי עול. הוא מדבר עלינו.
כי הבחורים האלה לא נולדו אלימים. הם גדלו באווירה. שנים שבהן כל מי שמציע דרך אחרת מוכרז מיד כמי שיצא מן המחנה, כל רב שמעז להביע דעה נעשה מטרה מותרת, וכל קנאות מתקבלת בשתיקה מגחכת של "הם מתכוונים לטוב". הבחור שמנער את הרכב שמע היטב את השתיקה הזאת. הוא מרגיש, ובצדק מבחינתו, שיש לו גיבוי שקט. שאם יכה את מי ש"לא מספיק קנאי", אף אחד חשוב באמת לא יקום ויוקיע אותו בשמו, זה לא יפגע בו בשידוכים. וחז"ל על קמצא ובר קמצא לימדונו: החורבן לא נזקף שם על הפוגע בלבד, אלא על החכמים שישבו שם ולא מיחו.
ולכן התיקון איננו עוד הכרזה על "שוליים". התיקון הוא מחאה, בקול, בשם, מגדולי הרבנים ומהמקומות החשובים ביותר. ראשי ישיבות שיאמרו לתלמידיהם שמי שמרים יד על יהודי, קל וחומר על תלמיד חכם, אין לו מקום בהיכלם. מלמדים ומחנכים שיעקרו את ההיתר הנפשי הזה בעודו קטן. וכל אחד מאיתנו, בשולחן שבת, כשמישהו מגחך "נו, בחורים", לומר לו בפשטות: לא. זו לא קנאות, זה חורבן.
אפשר להמשיך להאשים את היועמ"שית. זה נוח, וזה פוטר. אבל בין המצרים לא נקבעו כדי שנתאבל על מה שעשו לנו אחרים. הם נקבעו כדי שנזכור מה עשינו לעצמנו, ושהבית לא חרב מבחוץ פנימה אלא מבפנים החוצה. הרכב ההוא, המנוער בידי מאות, הוא תמונת מצב. השאלה היחידה היא אם נסתכל עליה, או שנפנה שוב את המבט אל ירושלים, לחפש שם איזו פקידה שאשמה.
0 תגובות