יש רגעים בחיים שבהם המציאות עולה על כל תסריט אימה שמוחו של אדם מסוגל לייצר. עבור סגן אלוף אביגדור דיקשטיין, ראש ענף חרדים באגף כוח האדם של צה"ל, הרגע הזה לא התחיל בוועדות הכנסת הלוהטות או בדיונים המתוחים על חוק הגיוס. הוא התחיל בבוקר שמחת תורה, ה-7 באוקטובר, בין כותלי החמ"ל של עוגדת עזה במחנה רעים, כשהוא מוקף באש מחבלים ומנסה נואשות לייצר תמונת מצב עבור צבא שאיבד את יכולת הראייה שלו.
הריאיון איתו, שלעתים נדמה כרכבת הרים רגשית החוצה עולמות מקבילים, חושף דמות מורכבת ומרתקת: קצין בכיר במדים ירוקים, שבליבו תמיד יישאר אותו נער מ"הקבוצה" ב-770 בניו יורק. הוא יושב מול המיקרופון של "כיכר השבת", עיניו בורקות כשהוא מדבר על מסירות הנפש של פקודיו, ומנגד, קולו נסדק כשהוא נאלץ לתאר את השבר המשפחתי הפרטי שלו – המחיר הנורא שמשלמים אלו שנותרו מאחור כדי לאסוף את השברים.
זוהי לא עוד כתבה על פוליטיקה של שוויון בנטל. זהו סיפור חיים של מודעות, התמודדות והשראה. מסע שמתחיל בבתי חב"ד במוסקבה ובבאר שבע, עובר דרך סירי תפוחי אדמה במטבח צבאי נידח, נצרב בדם בחולות עוטף עזה, ומתנקז אל המשימה החשובה מכולן: שילוב החרדים בצה"ל מבלי לאבד את הזהות היהודית.
ממוסקבה לבקו"ם – כשהרבי מצווה לעלות על מדים
עבור מי שצפה או האזין לריאיון, היה קשה לפספס את הברק שניצת בעיניו של סא"ל אביגדור דיקשטיין בכל פעם שהמילה "שליחות" נזרקה לחלל האולפן. אבל כדי להבין מי הוא סא"ל אביגדור דיקשטיין, צריך קודם כל לחזור אחורה, אל הבית שבו גדל. הוא הילד השביעי מתוך אחד-עשר אחים ואחיות, בן למשפחת שלוחים שורשית של חב"ד בבאר שבע. אביו, הרב משה דיקשטיין, מראשוני השלוחים של הרבי לעיר הדרומית, חינך את ילדיו על ברכי תפיסה אחת ויחידה: ביטול עצמי למען הכלל.
"גדלתי במשפחה שבה כל הבית הוא בשביל הזולת", הוא נזכר בחיוך נוסטלגי. "בשנים ההן, להיות שליח בבאר שבע היה כמו להיות היום בתאילנד. אבא שלי היה נוסע באוטובוסים של פעם כדי לקנות ירקות שמיטה לחומרא ועופות בכפר חב"ד. הבית תמיד היה מלא באורחים. אין סעודת שבת עם פחות משלושה או ארבעה חבר'ה שנופלים עלינו. על זה גדלנו. אתה מחכה לרגע שבו אתה תהיה השליח, שבו אתה תעשה טוב לעולם".
את המסלול הישיבתי עשה דיקשטיין על פי הספר. "חיידר", תלמוד תורה, ישיבה קטנה בנתניה, ישיבה גדולה בצפת, ושנת ה"קבוצה" המסורתית במרכז חב"ד העולמי ב-770 שבניו יורק. משם, יצא לחצי שנת שליחות בבית ספר של הקהילה היהודית במוסקבה.
"ברוסיה, זו הפעם הראשונה שאתה יוצא מהחממה הישיבתית ונוגע בשליחות אמיתית. אתה מרגיש את זה. זה מתבשל בך כמו טשולנט טוב על אש נמוכה – לוקח לו את הזמן, אבל כשאתה פותח את המכסה, מלאכים עולים. אתה פתאום מבין שכל מה שספגת לאורך השנים, כל מה שראית בבית – יוצא החוצה".
הנקודה שבה המסלול הסטנדרטי השתבש – או שמא, הגיע לייעודו המדויק – התרחשה לקראת סיום תקופת השליחות במוסקבה. דיקשטיין הצעיר התכונן להמשיך לישיבת חב"ד יוקרתית ב"ברינואה" שבצרפת, במטרה להשלים את לימודי הסמיכה לרבנות שלו. במקביל, הגיעה קריאה מצה"ל. בניגוד לאחיו הגדולים שהגיעו להסדרי פטור שונים כמקובל, בגיל 21 הוא מצא את עצמו בפרשת דרכים.
הוא פנה לרב שלו ויחד הם החליטו לכתוב באגרות הקודש של הרבי מליובאוויטש. הציפייה הייתה לתשובה שתאשר את המשך לימודי הרבנות, אך לרבי, מתברר, היו תוכניות אחרות.
"פתחתי את הספר, והתשובה הייתה שוק מוחלט", הוא משחזר בהתרגשות שניכרת עליו גם היום. "בצד אחד, מכתב לאדם שהתגייס לצבא, ובו הרבי אומר לו שהצבא זה מקום חשוב ובעזרת השם הוא יוכל להשפיע שם בכישרונותיו. בדף השני, מכתב שבו הרבי תוקף את הטענה של אדם האומר 'אני אשב ואלמד ואל אלך להתעסק עם עזרה לעם ישראל'. הרבי כינה את זה 'טענה מבהילה שאין לה מקום'. אתה קורא את זה ומבין: הרבי רוצה אותך במקום ספציפי. לך תעשה מה שצריך. ביום רביעי פתחתי את האגרות, וביום ראשון התייצבתי בבקו"ם".
איך ההורים קיבלו את זה? לשלוח את הבן השביעי פתאום לצבא?
"ישבתי עם אבא שלי באותה שבת. להגיד לך שזה לא היה קשה? היה לו קשה. הוא אמנם שירת בעצמו כלוחם לאחר שהתחתן, אבל לשלוח בן כחרדי מהמסלול הישיבתי הישיר לבקו"ם, זה לא פשוט. אבל מצד שני, הוא רוצה שליחות. הוא מבין שזו המשמרת שלי. יצאתי לדרך עם רגשות מעורבים, אבל עם מטרה ברורה".
בין סירי המטבח לחפ"ק האלופים - להיות חרדי בצבא הכללי
הכניסה למערכת הצבאית לא האירה לו פנים בהתחלה. מבחני ההתאמה שעשה בגיל 17 (ה"צו הראשון") שיקפו נתונים נמוכים, שכן, לדבריו, מעולם לא התכונן אליהם ברצינות כפי שעושים תלמידים בחינוך הכללי. התוצאה: שיבוץ לתפקיד עורפי, אפור ומשמים.
מ"מלך הפעילות" של בית הספר במוסקבה, מצא עצמו האברך החב"דניק במטבח של בסיס שכוח אל, מקלף תפוחי אדמה ועושה תדריכים לתורני מטבח צעירים.
"היה תסכול נורא", הוא מודה בכנות. "כתבתי מכתבים לחברים שלי מהישיבה שנמצאים היום בבתי חב"ד בהודו, בגואטמלה, בארץ - והם שם במסירות נפש ברוחניות, ואני פה מתעסק עם שאריות מזון בחדר אוכל. אבל אז החלטתי להסתכל על זה בעיניים של שליחות. כשאתה בא בשליחות, הבעיות מתאיינות. לא משנה אם אתה עושה שניצלים, אורז או מנקה חדר אוכל – אתה עושה את זה הכי טוב שאתה יכול. בתוך שבוע וחצי בא אליי מנהל המטבח ואמר שאם אמשיך ככה, הוא הופך אותי לאחראי משמרת".
הגישה הזו – עשייה עד תום ללא פשרות – השתלמה. הוא הגיש 'טופס 55' (בקשת העברה), ועבר לשרת ביחידת דובר צה"ל בקריה. שם, נפתח בפניו עולם חדש לחלוטין. הוא נחשף לעוצמה של צה"ל, למערכות הגדולות, ולמסירות הנפש של החיילים בשטח.
"בפעם הראשונה ראיתי חיילים מתפלשים בבוץ שבוע שלם בתרגיל גדודי. אמרתי לעצמי, 'וואלה, יש פה אנשים שמתעסקים באמת בביטחון ישראל'. אני זוכר סיור שארגנתי למשלחת חסויה של ראשי ישיבות ורבנים בכירים מאוד. נקלענו בטעות לאזור שבו יחידת אגוז עמדה להיכנס לעזה. ירד גשם זלעפות, הכוחות עמדו במעגל ענקי בתוך הבוץ, צעקו 'שמע ישראל', והתכוננו לחצות את הגדר. אני יושב באוטובוס ושומע שני ראשי ישיבות אומרים זה לזה: 'איך אני לוקח את מסירות הנפש הזו שראיתי פה, ומנחיל אותה לבחור שלי בישיבה שכואב לו קצת הראש והוא הולך לישון בפנימייה?'. הם ראו שם יהודים בני 18, שמוסרים את גופם וחלבם למען התורה והעם, והיו מזועזעים מעוצמת המעמד".
דיקשטיין יצא לקורס קצינים והשתלב בחיל הלוגיסטיקה. הוא שירת כסמ"פ ומ"פ מפקדה בגדודים, ובהמשך כקצין אספקה חטיבתי. עולם הלוגיסטיקה הצבאי, הוא מסביר, הוא הלב הפועם של הצבא. "הפלוגה המנהלתית בגדוד מחזיקה הכל: מזון, תחמושת, רפואה, מודיעין, תקשוב. אתה חי עם הלוחמים צמוד בכל אימון ובכל קו מבצעי".
ההתמודדות כאיש קבע חרדי הייתה קשוחה. השגרה דרשה יציאות של "11-3" (11 ימים בבסיס, 3 ימים בבית), לעיתים סגירת 21 יום בבסיס. בתקופה הזו, הוא ורעייתו הביאו לעולם ארבעה ילדים (וילד חמישי שנולד ממש בעיצומה של המלחמה הנוכחית, בנובמבר 2023).
"ללא אשתי, השליחה הצדיקה, שום דבר מזה לא היה קורה", הוא אומר, והפעם בהתרגשות שאינה משתמעת לשתי פנים. "זה אירוע משפחתי מורכב מאוד. אישה צעירה, ילדים קטנים, ואבא שלא נמצא בבית. אבל הילדים שלי יודעים: אבא נמצא בשליחות בצה"ל. ככה אנחנו מדברים בבית. כשהיא ספגה את המהות של התפקיד, היא צעדה איתי לאורך כל הדרך".
במקביל לקריירה הצבאית המפוארת בשטח, דיקשטיין התעקש להשלים את מה שהתחיל ברוסיה. הוא יצא ללימודי תואר ראשון ושני (לוגיסטיקה, כלכלה ומנהל עסקים), ובמקביל – השלים את מבחני הסמיכה לרבנות ("איסור והיתר"). הלוחם בלוגיסטיקה הוא גם רב מוסמך.
השבעה באוקטובר - הנס בחמ"ל והשבר בשורה
בשמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, דיקשטיין שירת כעוזר קצין לוגיסטיקה של אוגדת עזה. הוא שהה במחנה רעים, סופג את העוצמה של הבוקר הנורא מכל.
בשעה 06:29 הוא זינק מהמיטה אל המיגונית, ותוך דקות ספורות כבר התייצב בחמ"ל האוגדה ככונן מעטפת ולוגיסטיקה. מה שהתחיל כמטחי טילים שגרתיים לעוטף, התברר במהרה כמתקפת פתע רצחנית שמוטטה את מערכי ההגנה.
"המטרה של חמ"ל בצבא היא קודם כל לייצר תמונת מצב", הוא משתף בתחושת חוסר האונים הקשה של אותן שעות. "אבל אתה פשוט לא מצליח! יש בעיות קשר, אין תצפיות, החטיבות לא עונות. זה תסכול איום ונורא. אתה יושב שם, רואה צילומי מסך של הודעות וואטסאפ מאזרחים נצורים שמתחננים לעזרה, ומנסה לתרגם את המיקומים האלה לנ"צ (נקודות ציון) למערכות הצבאיות המושבתות כדי להכווין כוחות".
בזמן שהם מנסים לנהל את המערכה, המחבלים פרצו אל תוך מחנה רעים עצמו. המלחמה הגיעה לחלון.
"שמענו את היריות מבחוץ. קצין הגששים נכנס וצעק: 'חבר'ה, מחבלים מתקיפים את המחנה'. ההנחיה הייתה ברורה: מי שלוחם ומיומן, יוצא להילחם. מי שלא – נשאר להגן על החמ"ל מבפנים. חמ"ל זה נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, אסור לו ליפול. באותו בוקר, ראינו את הזיקוק של מסירות הנפש. קצינים כמו סא"ל סהר מחלוף ז"ל ורס"ן עילי עזר ז"ל, שיצאו לקרב פנים אל פנים מול עשרות מחבלים והגנו בגופם על המחנה והחיילים במגורים. לצערנו הם נפלו. אתה חושב על זה היום, וזה ממלא אותך בחרדת קודש. בני אדם שחירפו את נפשם כפשוטו כדי להציל יהודים אחרים".
כאדם חרדי ומאמין, הדיסוננס התיאולוגי צף מאליו.
איך מעבדים את השבר הזה אמונית?
"אני אדם מאמין", הוא קובע. "אני לא מבין מה הקדוש ברוך הוא עשה באותו יום. למה קיבלנו את המכה הקשה הזאת? אני לא יודע. הרבי לימד אותנו לצעוק לקב"ה ולשאול 'למה' גם על דברים קטנים בהרבה, אז בוודאי שעל שואה כזו מותר וצריך לצעוק. אבל יחד עם זאת, ההלכה בשולחן ערוך קובעת בבירור: 'נוכרים שצרו על עיירות ישראל – יוצאים עליהם בכלי זיין בשבת'. יש לנו מצווה של עזרת ישראל מיד צר. המחבל הנאצי רצה לשחוט אותנו. אם אתה ממצמץ, אתה חוטף. אז עזוב כרגע אידיאולוגיה פוליטית – איך אתה יכול לראות את אחיך קורסים תחת המשא ולשבת בבית מבלי לקחת חלק בהגנה עליהם?".
אבל התופת של המלחמה לא נשארה רק בגבולות מחנה רעים. עבור משפחת דיקשטיין, הטרגדיה המשיכה והכתה בעורף.
אביו, הרב משה, ששימש עשרות שנים כמפקד זק"א באר שבע, נקרא כבר במוצאי שבת למחנה "שורה", אליו רוכזו מאות מגופות הנרצחים. הוא השתחרר משירות מילואים ארוך כרב נפת עוטף עזה רק חודשים ספורים קודם לכן. אחיו של אביגדור, מנדי, שירת מאות ימי מילואים בפיקוד העורף והיה שותף לזיהוי החללים ולטיפול בגופות ובשבויים שחזרו.
קולו של דיקשטיין בוקע בסדקים של כאב עצום כשהוא מתאר את המחיר האישי שאביו שילם: "אבא שלי חווה בפיגועים בבאר שבע ובירושלים מראות קשים לאורך 30 שנה. אבל מה שהלך בשורה היה השחתה למעלה מגדר האנושי. תורות של השחתה, מנעד גילאים בלתי נתפס של נרצחים. אחרי כמה חודשים של עבודת קודש, לצערנו, הגוף שלו נשבר. הוא קיבל שבץ ונותר נכה. זה לא פיזי, זה נפשי. זה לטבול בתוך גופות של מחבלים בתקווה למצוא איזושהי רקמה קטנה של יהודי, כדי שאימא תוכל להביא את הבן שלה לקבר ישראל, או שאישה לא תישאר עגונה. מי יכול לשאת משא כזה על הכתפיים?".
מתוך השבר הזה, דיקשטיין מבקש להעביר מסר נוקב לחברה הישראלית ולחברה החרדית כאחד – מסר של אחדות והימנעות משפיטה מהירה.
"היינו באירוע אזרחי, ומישהי ניגשה אלינו. כשאחי אמר לה שהוא בפיקוד העורף, היא פלטה בזלזול: 'אה, הרבה ופלים אוכלים שם בפיקוד העורף, לא?'. אחי הסתכל עליה במבט קפוא ואמר: 'ופלים וגופות'. היא נאלמה. אנחנו, כל חלקי העם, חייבים להפסיק לשפוט אחד את השני. צריכים לחבק את הלוחמים, את ההורים השכולים, את החיילים החרדים, את המסורתיים. שנאת חינם מפרקת את העם. קנאות מפרקת אותנו. אסור לנו להיסחף לשם".
"זה לא ניסוי!" - האמת מאחורי שילוב החרדים בצה"ל
לאחר המלחמה בעזה, נקרא דיקשטיין על ידי ראש אכ"א ומפקדים בכירים נוספים אל הפרויקט המורכב והרגיש ביותר בימינו: תפקיד ראש ענף חרדים.
"שאלו אותי אם אני רוצה להיות ראש הענף", הוא נזכר. "אמרתי, מה זה אומר? והם הסבירו: זה לא רק מדור גיוס שמתעסק בלשלוח צווים. הצבא החליט לקחת אחריות מטכ"לית, אירוע חקוק בסלע, על השירות עצמו של החרדי. מהרגע שהוא מתגייס, ועד השחרור, לאפשר לו את אורח החיים החרדי המלא שלו במקביל למשימה המבצעית".
למבקרי השילוב, שמביטים בחשדנות על התהליך וטוענים שמדובר ב"ניסוי" שעדיף להמתין עד שיסתיים בהצלחה, עונה דיקשטיין באסרטיביות ובאמונה פנימית יוקדת.
"אנחנו לא עושים ניסויים בבני אדם, ובטח שלא בחיילים החרדים", הוא חורץ. "יש תקלות? כן. כמו שיש בכל מערכת, כמו שיש תקלות מבצעיות איומות. אבל אנחנו עובדים סביב השעון, מתחקרים כל טעות, ולא נחים עד שאנחנו משפרים".
דיקשטיין שוטח בפני המאזינים את ה"פאזל" השלם שבנה צה"ל לאחרונה, המעיד לדבריו על רצינות המערכת:
- מדור "מהדרין" ברבנות הצבאית: הקמת גוף ייעודי שדואג ספציפית לכשרויות המהודרות, לאספקה זמינה ולמעטפת ההלכתית בשטח, כדי שחייל חרדי לא ימצא את עצמו עם חמגשית קפואה אחת מול מקרר נעול.
- חיבור סמכות ואחריות: הזרמת הליך הגיוס דרך ענף תכנון כוח אדם ומיטב, המדברים באותה "שפה מבצעית". מי שמגייס הוא זה שגם מתקנן ודואג ליחידה בסדיר.
- הסמכת מפקדים מחמירה: "כל מפקד של מסלול חרדי מחוייב לעבור השתלמות שמסבירה מה זה אומר להיות חרדי. מה הניואנסים? מה זו שפת היידיש? מה קורה בטיש או בישיבה? הם עושים 'מקרים ותגובות' במבחן כדי לוודא שיבינו איך לדבר עם החייל מבלי לפגוע בציפור נפשו".
- מערך בקרה וביקורות: צוותים שמסתובבים יום-יום בבסיסים ומוודאים שהמסלולים החרדיים עומדים בתקנים המחמירים שהוגדרו להם.
הנקודה החשובה ביותר עבורו היא הדרישה המבצעית. "הצבא מכוון את החרדים לליבת העשייה," מדגיש דיקשטיין. "תראו את פלוגת חשמונאים. מי שיגיע לשם, ישמע יידיש באוויר. זה מסלול חרדי למהדרין, עם הישגים מבצעיים פנומנליים. או חיילים באגף התקשוב וחיל האוויר שמתקנים אמצעי ראיית לילה וטנקים. יבוא אדם ויזלזל, יגיד 'אה, הם רק תומכי לחימה'. על מה אתם מדברים? כשהטנק חוזר מהר יותר לחזית, או כשכוונת הלילה ניצלת בזכות אותו חרדי – זה פיקוח נפש והצלת חיי אדם ישירה!".
איך עושים את ההפרדה בין הפוליטיקה הסוערת בכנסת, לעשייה של הצבא?
"אין קשר", הוא מדגיש. "הנוכחות שלנו בוועדות החוץ והביטחון נועדה רק לשים את עמדת הצבא המקצועית על השולחן. אין שום הקשר פוליטי. בסוף, צה"ל הוא המבוגר האחראי באירוע הזה. קיבלנו משימה ואנחנו מפרקים אותה לגורמים כדי להצליח בה. הצבא בא לחרדי ואומר: 'אנחנו רוצים אותך, אנחנו צריכים אותך, ואנחנו ניתן לך כל מה שאתה צריך כדי להישאר חרדי שלם מתוך כבוד מלא לקהילה שלך'".
סיום שהוא התחלה חדשה
כשעה וחצי אל תוך הריאיון, האולפן של "כיכר FM" ספוג בחשמל באוויר. דיקשטיין מיטיב לסכם את משנתו מתוך קבלה מוחלטת של הקשיים שבדרך, אך מבלי לוותר על מילימטר מהחזון.
"שאלת אותי בהתחלה האם אני מרגיש בן אדם שמושמץ או אהוב", הוא אומר, עיניו ממוקדות וקולו רוגע. "התשובה היא שזה בכלל לא מעניין אותי. לא מדליק אותי להיות אהוב, ולא מפחיד אותי להיות מושמץ. מה שמעניין אותי זו השליחות. זכיתי, בהשגחה פרטית אדירה, לעמוד בצומת דרכים היסטורית שבה צה"ל משיר מבט לציבור החרדי ואומר: זה לא זמני, זה פה כדי להישאר. בואו תהיו חלק ממערך ההגנה על העם שלנו, ביחד, בלי לאבד פסיק מהאמונה שלכם".
הסיפור של אביגדור דיקשטיין - מילד השלוחים ברוסיה, דרך החמ"ל המדמם ברעים, עבודת הקודש המחרידה במחנה שורה, ועד חזית המאבק המבצעי לשילוב חרדים - הוא מסמך אנושי מכונן. הוא מציב בפנינו מראה לא פשוטה, שדורשת מכל אחד, חרדי וחילוני כאחד, לשאול את עצמו: האם בבוקר המחר, גם אנו נקום עם תודעת שליחות למען האחר, או שניתן למחלוקות לנצח? הריאיון הזה סיפק את התשובה בצורה הברורה ביותר, וכעת נותר רק ליישם.
0 תגובות