צעד דרמטי ויוצא דופן: חברי מועצת חכמי התורה של תנועת ש"ס שיגרו היום (שלישי) גילוי דעת חריף במיוחד, המופנה ישירות לשופטי בית המשפט העליון. המכתב מגיע לקראת תום הדיונים והכרעת הדיון המתוחה בעתירות שהוגשו נגד חוק מניעת מעצרי בני הישיבות, ומהווה אמירה תורנית והשקפתית נחרצת וחסרת פשרות מצד הנהגתה הרוחנית של תנועת ש"ס.
בפתח הדברים מבהירים חברי מועצת חכמי התורה כי עצם שיגור המכתב אינו מהווה בשום אופן הכרה בסמכות המשפטית של הערכאה החילונית להכריע בנושאי תורה ויהדות, אלא נועד להשמיע את עמדת התורה ואת מורת הרוח הקשה. במכתב נכתב מפורשות: "בפתחנו הדברים יובהר ויודגש, כי אין במכתב זה, כדי להביע הכרה, ולו במשתמע, בסמכות בג"ץ לדון כלל בנושאים אלו. ובפרט שבית משפט זה, המתיימר להיות 'בית גבוה לצדק', רחוק מן הצדק ככטחווי קשת, ומבוסס כולו על עיוות הדין ועל אפליה זועקת ובוטה, ומשכך אין להחלטותיו כל תוקף, אף לפי דיני המשפט הבינלאומי. ועל כן הדברים האמורים במכתב זה, הינם רק בשל הצורך והחובה, מתוקף תפקידנו, להביע ברבים את דעת תורתנו הקדושה, למען דעת את האמת האלוקית הנצחית שאינה משתנה ולא תשתנה בשום זמן".
בהמשך המכתב מתייחסים מרנן ורבנן למאבק המשפטי והציבורי המתנהל בשנים האחרונות סביב מעמדם של עמלי התורה, ומגדירים את הדברים בלשון חריפה במיוחד כניסיון לפגיעה בציבור החרדי ובאורח חייו: "מסע הרדיפה שמוביל בית משפט זה, יחד עם המערכת המשפטית כולה, במשך כמה עשורים, בניסיון להביא לגיוסם של בני הישיבות, הינו מסע כפייה של העברה על הדת! דבר זה מנוגד לכללי הצדק והיושר הבסיסיים ביותר, שאין להעביר אדם על דתו ועל דעתו ודעת קונו".
לחברי המועצת חשוב להדגיש גם את ההיבט החוקתי וההיסטורי של מדינת ישראל, תוך ציטוט מתוך מסמכי היסוד: "למעלה מן הצורך, נזכיר כי גם במגילת העצמאות הובטח כי במדינת ישראל ינתן חופש דת לכל אחד ואחד, ומשכך גם על פי חוקי המדינה לא ניתן - ואף אסור - לכפות את גיוס בני הישיבות, דבר שהינו מנוגד להלכה. אנו מבהירים, כי כפי שנכתב, גיוס לומדי התורה שתורתם אומנותם ונפשם חשקה בלימוד התורה - הוא דבר שאסור בתכלית האיסור על פי ההלכה הצרופה, וכמבואר בדברי חז"ל ורבותינו הפוסקים וכפי שיבואר להלן".
כדי לבסס את עמדת ההלכה הברורה והבלתי מתפשרת, מביאים חברי המועצת מקורות חז"ל מפורשים המלמדים על חומרת העניין ועל ההשלכות ההיסטוריות של פגיעה בבני התורה: "בגמרא בנדרים (לב, א): 'אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונגזרו עבדות בניו למצרים מאתים ועשר שנים, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים'. ופירש רבנו נסים (הר"ן): 'שהוליכן למלחמה, כדכתיב וירק את חניכיו, דהיינו בני אדם שחינך לתורה", והיינו במלחמת המלכים שהלך להציל את לוט. וכן בגמרא בסוטה (י, א): 'דרש רבא: מפני מה נענש אסא, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים'. כלומר, שאף על פי שהיה זה לצורך הצלת נפשות, נענשו בכך שהוציאו למלחמה תלמידי חכמים, ואף על פי שלמלחמת מצווה הכל יוצאים, ואפילו חתן מחדרו, מכל מקום תלמידי חכמים אינם יוצאים כלל למלחמה. ואף אברהם אבינו נענש על כך, וכל הקושי בשעבוד גלות מצרים נגרם בשל כך. רח"ל".
גדולי התורה מפרטים במכתב את דין הרמב"ם לגבי שבט לוי, ומסבירים כיצד הדין חל על כל לומד תורה בדורנו: "דברים אלו מבוארים להלכה ולמעשה בדבריו של גדול הפוסקים רבנו הרמב"ם. פסק הרמב"ם (פרק י"ג מהלכות שמיטה ויובל הל' יב-יג): 'ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כאר ישרת, ולא נוחלין ולא זכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך'. ביאור הדברים: שבט לוי הוא השבט המובחר בעם ישראל, ועל כן כל עם ישראל מחויב להפריש תרומות ומעשרות מכל דבר ולהעניק לשבט לוי, הכהנים והלוויים. לשבט לוי יש תפקיד, להורות לעם ישראל את דרך ה', לפסוק את ההלכה, להגיע לעומק התורה ולדון דין אמת לאמיתו. ולכן הקב"ה ציווה לתת להם את התרומות והמעשרות לפרנסם כדי שיעשו את תפקידם שליחותם בעולם, להפיץ תורה ולהורות הלכה. ועל כן, גם שבט לוי 'לא עורכין מלחמה', כלומר במלחמת מצווה גמורה, שהיא מלחמת כיבוש הארץ, ובשאר מלחמות מצווה, לא היו יוצאים בני שבט לוי למלחמה כלל".
בשלב זה עוברים חברי המועצת להביא את המשך דברי הרמב"ם, המרחיבים את ההגדרות הללו לכלל לומדי התורה: "וממשיך רבנו הרמב"ם ופוסק במילים חדות וברורות: 'ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה הכהנים ללוים, הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי'. כלומר, שהרמב"ם פוסק שכל מי שנדבה רוחו לעמוד לפני ה' ולשרתו, הרי הוא בגדר שבט לוי, על כל המשתמע מכך, ובכלל זה ש'אין עורכין מלחמה'. הרי להדיא מבואר ברמב"ם שאסור לגייס את לומדי התורה שתורתם אומנותם, אף למלחמת מצווה".
בהתייחסות ישירה לשיח הציבורי סביב סוגיית הנטל והשוויון, דוחים חברי מועצת חכמי התורה את הטיעונים הללו בתוקף ומציגים את השקפת התורה: "והנה עיקר הטענה היא כביכול יש צורך ב'שוויון בנטל'. אך השאלה היא מה הוא הנטל. אם חלילה 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', אז הנטל הוא צבאי. אבל אנו יודעים ומאמינים כי 'לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה''. התורה הקדושה מבטיחה לנו: 'אם בחוקותי תלכו'. ובהמשך: 'ורדפו מכם חמישה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו'. וכן יש שם עוד הבטחות לביטחון ולכלכלה. מה הוא ההליכה בחוקות ה'? רש"י הקדוש מביא, על פי דברי חז"ל, 'שתהיו עמלים בתורה'. כלומר שכל הביטחון הלאומי והכלכלה תלויים בכך שנהיה עמלים בתורה. ויודגש: לא רק לימוד תורה גרידא, שבכבודו וחשיבותו לאין ערוך, אלא עמל התורה, יומם ולילה, זה הדבר היחיד המחזיק את הביטחון הלאומי. אם כן, הנטל האמיתי הוא עמל התורה, ובנטל הזה נושאים בני הישיבות הקדושות ואברכי הכוללים לבדם, ושאר הציבור אינו נושא איתנו בעול הזה".
גדולי התורה עומדים גם על אופיו הייחודי של הלימוד במסגרת הישיבתית והכוללים: "ועמל התורה הוא רק בדרך הלימוד בישיבות, וכך מבואר שרבי עקיבא בשעת השמד היה מקהיל קהילות ברבים, במסירות נפש. ואף על פי שיכל לשבת וללמוד לבד, אך הדרך היחידה לעמל התורה ולהמשך קיום ומסורת התורה מדור לדור, היא רק בלימוד ברבים ולהקהיל קהילות, שמקשים ומתרצים, ומלבנים את הסוגיא, ואין התורה נקנית אלא בחבורה. ואמרו בגמרא (מכות י, א): 'אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם, מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה'. ובסנהדרין (צב, ב): 'וחבל על מפני שמן, אמר רבי יצחק נפחא חבל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיה, שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות'".
במכתבם מחדדים חברי המועצת את הראייה ההיסטורית והרוחנית על המציאות הביטחונית במדינת ישראל: "גם בדורנו אנו, בכל המלחמות מאז קום המדינה, ולרבות במלחמה שאנו עדיין בעיצומה, רואים בחוש כי המלחמה אינה מתנהלת על פי דרך הטבע, שמדינה קטנה, עומדת איתן מול כל האויבים הקמים עלינו לכלותנו, ככשה בין שבעים זאבים. וכפי שמעידים ואומרים כל המפקדים והלוחמים (חלקם בסתר וחלקם בגלוי), שאין שום הסבר טבעי לניצחונות של ישראל. ודברים אלו הוכרח להודות בהם גם ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, אחרי מלחמת סיני, שכידוע המצרים ברחו מפני קומץ חיילי צה"ל. וכל זה הוא אך ורק בזכות כך שישנם עמלי תורה שיושבים והוגים בתורה יומם ולילה, מתוך הדחק, ובכך זוכה כל עם ישראל להגנה אלוקית מופלאה מעל לדרך הטבע. ואם כן הפוגע בבני הישיבות, ומנסה להפסיק מלימודם ומתורתם, הרי הוא פוגע במישרין בביטחון הלאומי!".
את מכתבם הסוער מסיימים מרנן ורבנן בקריאה נחרצת ובאזהרה מפני פגיעה במסורת הדורות: "דברים אלו הם אמונת ישראל בכל הדורות, שאבותינו ואבות אבותינו מסרו על כך את נפשם, להמשיך את לימוד התורה בעמל וביגיעה, וממימיהם של אבותינו לא פסקה מהם ישיבה. בכל הדורות, ובכל הגלויות שגלה עם ישראל, ידעו כי לומדי התורה הם המחזיקים את נשמת האומה, וכיבדו אותם. אוי לנו אם דווקא כאן בארץ ישראל, במדינה יהודית, יהפכו את בני התורה לרדפים וינסו לפגוע בקול התורה".
0 תגובות