הבעל שם טוב הקדוש חולל מהפכה שקטה. בדור שבו נמדד ערכו של יהודי לפי בקיאותו וחריפותו, הוא בא ואמר: יש יהודי פשוט, שאינו יודע לקרוא כהלכה, ותפילתו בוקעת רקיעים יותר מכל הפלפולים. כן. אותו סיפור ידוע על הנער שלא ידע אלא לומר את אותיות הא׳ ב׳, וביקש מהקדוש ברוך הוא שיצרף אותן ודווקא תפילתו התמימה פתחה את שערי השמים באותו יום כיפור וביטלה גזרות. הבעל שם טוב לא זלזל חלילה בלימוד, הוא בעצמו היה מגדולי ישראל. הוא רק הזכיר לנו אמת שנוטים לשכוח: לא הידע לבדו עושה את היהודי, אלא החיבור, הלב, התמימות, והאמונה הצרופה. בדיוק מה שחסר לנו כיום.
וכאן צריך לומר משהו על עצמנו, וזהו תהליך שעברה כמעט כל חברה. בתחילה יש ערכים וחיבור פנימי אליהם. סביבם נבנות נורמות – מנהגים שנועדו לתמוך בערכים ולשמרם. אבל תחת לחץ חברתי ולחצים נוספים קורה דבר מסוכן: הנורמה מקבלת עדיפות על הערך שאותו הייתה אמורה לשרת. ובדור נוסף, נשארת בעיקר זהות משותפת. ילד נולד חרדי, וכל מה שנדרש ממנו כדי לא להיפלט הוא לא להגזים בפרהסיה. לא חיבור פנימי, לא אמונה בוערת, רק לשמור על המראה הנכון. ודווקא בזמן כזה נדרש לנו להתחבר למי שעדיין חי חיים תמימים ומחוברים באמת.
כדאי להיזכר במודל שהתקיים בקהילות ספרד וצפון אפריקה. שם הייתה רמת כשרות אחת בלבד, מסיבה פשוטה: היה ברור לכולם שמה שכשר לרב - כשר גם לסנדלר. בכשרות, ביראת שמים וביושרה לא היה הבדל בין הרב לבעל המלאכה; לא היו סוגים שונים של יהודים. ובמיוחד היושרה: היהודי הפשוט של פעם היה קודם כול איש ישר. הוא החזיר הלוואה בזמן גם כשהיה קשה, עבד למחייתו ביושר בלי קומבינות, ופיו וליבו היו שווים. אפשר היה לסמוך על מילה שלו כמו על שטר חתום. בדור הקודם היו הרבה יותר יהודים כאלה, וכדאי שנשאל לאן הלכו. כי אין תלמוד תורה שמכפר על יושרה פגומה, וכל הפלפול שבעולם אינו שווה כאדם שאפשר לתת בו אמון.
ושוב כדאי להזכיר את הבעיה הכואבת ביותר בחינוך שלנו, בעיקר אצל הבנים. אם ילד הוא חניך חינוך מיוחד עם לקות, או אפילו רק ילד שאינו מסוגל לשבת יום שלם על הגמרא, אוטומטית הוא, וגם המוסד שבו ילמד, מקבלים תיוג שלילי. לא רק לימודי, אלא רוחני, כאילו הוא יהודי פחות טוב. וזו טעות מרה. כי אותו ילד בדיוק, בגיל שלושים, עשוי להיות יהודי הרבה יותר מחובר, מאושר וטוב לבריות ואף ללמוד תורה מדי יום בעקביות ובאהבה גדולה מרבים מן המצליחנים – אם רק לא נהפוך אותו בילדותו לסוג ב'.
באותן קהילות מרוקו, שבהן הסנדלר והרב אכלו מאותה קדרה, כמעט לא הייתה נשירה. יש הטוענים שהסיבה פשוטה: תנועת ההשכלה לא הייתה שם, ולכן לא הייתה נשירה. ייתכן. אבל הביטו היום, שנים רבות אחרי שאותם יהודים עלו ארצה וחוו את אותה מערכת חינוך כמו כולם, ותשאלו את עצמכם: מי נשאר מחובר יותר ליהדות? מי שומר מסורת יותר?
הגישה המקרבת, זו שבה כולם שווים במצוות, יצרה דבר שנראה כמעט פרדוקסלי: היא הגבירה את הכבוד לתלמידי חכמים, ובד בבד הורידה את הנשירה הדתית כמעט לאפס. ואולי זו התובנה הכי חשובה שעולה מתוך זה. לא צריך לבחור בין כבוד ללומדים לבין כבוד לפשוטים. דווקא כשמכבדים את שניהם, כולם נשארים בפנים. כי בסופו של דבר, מה שהקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו אינו רק לימוד תורה יום שלם, אלא גם לב שלם, פשטות, תמימות וצניעות. כל יהודי והדגשים שלו.
בהצלחה!
שניאור
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.
• לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
0 תגובות