אם הייתי צריך להגדיר את עשרת הימים שיצאנו מהם זה עתה, הייתי אומר שהם בחינת שמיים, לעומתם עשרת הימים הבאים עלינו לטובה, הם בחינת ארץ. לפני רגע היינו שם, ועכשיו פה. יהודים אנחנו, ומה שנדרש מאיתנו ככאלה, הוא לחבר את השמיים אל הארץ, את הראש אל הגוף, את האמונה והאלוקות לחיי המעשה, את הַמֶּלֶךְ אֶל הַמַּלְכוּת.
• • •
"ולקחתם לכם ביום הראשון", ראשון לחשבון עוונות. נכון, עד שנרד מהרקיעים שבקענו, לוקח זמן, אבל לא רק, אלא כי במציאות בזמן הזה אנחנו עסוקים במצוות, עסוקים באיך לחבר את הבריאה הנראית לעין, את האדמה, אל הרוח שאספנו בתרמיל הימים הקדושים.
פתאום, כולנו אדריכלים, יועצי תאורה, מעצבי פנים, וקבלני ביצוע. "המשרד לשירותי דת" הפרטי שלנו פתוח במשרה מלאה ומכל הלב.
איפה קונים עוד מצווה, עוד הארה, עוד סולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
ואם זה עדיין לא מספיק, תכף יתחילו הקניות, הבישולים, ה"לחיים" והחוויות, שיתנו לשמחה לפרוץ את הגבולות בין שמיים לארץ, שלעיתים נדמה לנו שכבר די מטושטשים, כשלמעשה אלו המשקפיים שצריכות ניקוי, לראות שהכל זה רק ביטוי, צורה לאיך שמחה יהודית צריכה להראות, פועלת, חיה, ומאירה. בלי שום טשטוש.
יש בכוח כולנו להאיר בעולמות, להכניס את נשמת החיים בגוף, להוריד את השמיים למטה אל הארץ, למשוך את החוויות, הקבלות והתובנות שאספנו, אל חיי המעשה.
"חג האסיף" כבר אמרנו?!
• • •
הרבה שואלים, איך שיר נולד, כאילו יש לזה תשובה מוסכמת, אז זהו שאין, לכל שיר יש את הדרך שלו בעולם, אבל חיפשתי ומצאתי. ישנו דבר אחד שמשותף לכל השירים, החיבור בין השמיים והארץ. הכל מתחיל ממחשבה, מרעיון, אפשר לקרוא לזה גם רצון, שמתחיל גבוה בשמיים ומוצא את דרכו את הלב ואל הידיים.
פתאום יש קשר אמיתי, בין הרוח לגשם, בין מחשבה למעשה, הידיים מנגנות, את מה שלימים יהיה "השיר החדש" שכולם ידברו עליו, או שלא, תלוי כמה יתחבר, הראש אל הסוף.
ה"אני" אל האינסוף.
• • •
"שמאלו תחת לראשי", זה ראש השנה, "וימינו תחבקני" זה סוכות.
פלא להרגיש, כמה כח נתן השם בעצים ובעלים לתת לי חיבוק נצחי שכזה ממרומים, חיבוק כזה שלא נגמר, את החיבוק הזה בוודאי ארגיש, עוד הרבה אחרי שיבוא הגשם, ההוא, האמיתי. שיזכיר לי, שהמסע עדיין ממשיך.
• • •
דפנות הסוכה ייצאו מהמחסן, חבוטות, מוברגות, מלאות בשיירי סיכות וקרעי קישוטים, אבל בעוד רגע הם יהיו ספוגות במשפחתיות וחברים, גם להם מגיע כמה רגעים, של שמחה, התחברות, ו"שקט מהחיים", די מזכיר את הלב, שעבר דבר אחד או שניים ועדיין, עדיין מרשה לעצמו לנוח, לשמוח, ולהרגיש את החיים. כי אם יש מקום אחד, שאפשר להרגיש בו מחובק באמת, זה בתוך הלב השבור, בתוך העצים הסדוקים שמזמן שכחו גאווה מהי, בתוך אלה שעומדים בצד, ומכילים בתוכם אור אינסוף שרק חיפש סדק אחד קטן להשכין בו אמונה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך לחיים ולשלום", שנזכה לשאוב בששון ממעייני הישועה, סוכות של רחמים ושלום עלינו ועל כל ישראל, אמן.
0 תגובות