אם נקלעתם לרחובות ההומים של חולון, בטח נתקלתם במחזה שאינו חיזיון נפוץ בנוף העירוני.
דמות רבנית צעירה, מאירת פנים, שעוצרת באמצע הרחוב בלי שום גינונים רשמיים או מחיצות של כבוד. רגע אחד היא מחבקת בחום תושב גלוי ראש, וברגע השני מרעיפה מילת עידוד לכתפו של נער המחפש את דרכו. תוכלו לראות אותו עומד דקות ארוכות ליד בסטה בשוק או חנות ירקות שכונתית, ולדרוש בשלום בעל העסק בלב אוהב. הוא יתעניין בפרנסה שלו בגובה העיניים, ויותיר אותו נרגש ממאור הפנים והחום האנושי השופע ממנו.
רגע לאחר מכן תוכלו לראות אותו עוצר ליד קבוצת צעירים שיושבים בספסל בגינה ציבורית – לא כדי להטיף מוסר או לשפוט, אלא פשוט כדי להתעניין בשלומם, להקשיב לקשיים שלהם מתוך אמפתיה ולנסוך בהם אמונה וכוח פנימי. מבט אחד בחיוך הכובש הזה ובנכונות לגעת בכל נשמה ונשמה ברחוב, מספיק כדי להבין את הכל: מדובר במנהיג אמת שפועל מתוך אהבה נקייה.
זהו הרב הראשי החדש של העיר, הגאון הרב משה פרזיס.
הרב פרזיס שנבחר לפני כ4 חודשים לכהן כרבה הראשי של חולון, הוא לא עוד דמות ייצוגית שנשארת במגדל השן או מתבצרת בלשכה רשמית. עם החיוך הכובש שלו, המאור פנים הבלתי נגמר והאהבה העצומה לכל אדם באשר הוא, הוא מצליח כבר שנים ארוכות להיות אבן שואבת לכל יהודי, עם מילה טובה, תמיכה, וכמובן עצה תורנית ומעטפת הלכתית מקיפה.
אתמול זכיתי להיות שם, באולם מלא מפה לפה עד אפס מקום, באירוע ההכתרה המרגש שלו.
האווירה באולם לא הייתה שגרתית. התערבבו בה יחד דמויות מכל קצוות הקשת החברתית – מרבנים חשובים וראשי ישיבות, דרך אישי ציבור ועד לתושבים פשוטים שחלקם אינו נמנה בציבור שומרי התורה כלל. וכשראיתי את המבטים בעיניהם של מאות המשתתפים – ראיתי משהו שהוא הרבה מעבר לכבוד של טקס רשמי או גינוני מלוכה. ראיתי הערצה עמוקה, אהבה שאינה תלויה בדבר, והתרגשות אמיתית שפרצה מכל הלבבות, מכל אותם אלו אותם פגש בפשטות, והצית בהם את האור במשך שנים רבות.
מה שריגש את כולם כל כך בערב הזה, היא העובדה שהרב משה פרזיס לא צמח מתוך מסדרונות של משפחות מיוחסות, לא החזיק בייחוס אבות מפואר ולא השתמש בקשרים בצמרת כדי להגיע לאן שהגיע. הוא נולד ממש כאן, בחולון, בבית פשוט, צנוע וחם.
אני זוכר אותו עוד מתחילת הדרך, בימים שבהם נזרעו הזרעים הראשונים של גדלותו. בחור צעיר, בלי גינונים ובלי יומרות, שפשוט רצה לדעת, להבין ולהוסיף עוד ועוד חכמה. הייתה לו תכונה נדירה ומפעימה: הוא לא התבייש לשאול.
אתם יודעים איך זה לפעמים בעולם שלנו?! לבחורי ישיבות ואנשים השואפים לעלות במעלה הסולם, פעמים יש פחד סמוי לשאול שאלה שנראית "פשוטה מדי", שמא יחשבו שאנחנו לא מונחים מספיק בסוגיה, שמא נפגע בדימוי החיצוני שלנו או נצטייר כמי שלא מבינים. אנחנו נופלים לא פעם במלכודת העדינה והמסוכנת של של "מה יגידו" ואיך אנחנו נראים בעיני הסביבה.
אבל הרב פרזיס, כבר בצעירותו, הבין יסוד גדול ועמוק: הוא לא למד כדי להרשים אף אחד, ולא כדי לממש תפקיד נחשק או יוקרתי בעיר שבה גדל. סביר להניח שלנגד עיניו אז, תפקידים כרבנות עיר נראו כמשהו שמיועד מראש יותר לבעלי זכות אבות או למקושרים בעלי השפעה. הוא פשוט אהב את הלימוד בכל נימי נפשו, ושקד עליו מתוך תמימות, ישרות ואמת מזוקקת.
אז מי הוא הרב הראשי החדש, ומהיכן צמח עד לפסגת הרב הראשי הספרדי של חולון?
את צעדיו הראשונים והמשמעותיים בעולם התורה החל אצל הגאון הרב בנימין שהר, ראש ישיבת "תורת משה חיים" בחולון שפועל בשקט, בצניעות ובמסירות נפש נפלאה כבר קרוב ל-40 שנה, ומוציא דורות של תלמידי חכמים, אברכים ואישי רוח. הרב שהר עיצב את דמותו, נטע בו את אהבת הלימוד ותמך בו באהבה גדולה.
משם, המשיך והגיע לבית מדרשו של מור אבי, הגאון הרב חיים רבי. את כל העוצמות והיסודות שספג בתחילת דרכו, הוא מימש והעמיק בקרבה המיוחדת, הבלתי אמצעית והעמוקה שנוצרה בינו לבין אבא. למד את כללי הפסיקה והפך להיות איש של תורה ברמ"ח איבריו.
בעצם, כשרואים כיום את הנהגתו של הרב פרזיס, את האור המוקרן מעיניו, את חוסר הגינונים, ואת האהבה לחבק כל יהודי בגובה העיניים, מבינים שזה ממש לא במקרה. זוהי בדיוק דרכו, משנתו וצורת החיים של מור אבי שליט"א. אבא הנחיל ומנחיל תמיד לכל תלמידיו שאין דבר גדול יותר מאשר לזכות את הרבים ולהאיר פנים לכל אדם, לשבור מחיצות, ולעסוק בקירוב רחוקים מתוך אהבה טהורה, כנות ומסירות ללא תנאי.
עם השנים, כשאבא ראה את גדלותו בתורה, את שקידתו הבלתי נתפסת ואת מידותיו התרומיות, הוא מינה אותו לר"מ בבית המדרש "עטרת חכמים" בראשותו. משם, הדרך כבר הייתה סלולה להנהגת כולל אברכים גדול ומשגשג בחולון, מקום שבו הוא מרביץ תורה ומשפיע על מאות לומדים.
לאורך השנים שקד הרב פרזיס על תלמודו וחיבר ספרים וחיבורים הלכתיים מעמיקים ומקיפים, שזכו להגיע לשולחנו של מרן מנהיג הדור רבנו עובדיה יוסף זצ"ל, שקירבו באהבה אבהית גדולה והעריך מאוד את כוח עיונו.
אתמול, חשף הרב פרזיס גילוי מרגש ומטלטל מתוך המפגשים הללו:
"כשהייתי אברך צעיר לימים", שיתף הרב את הקהל הנרגש, "כתבתי חיבור הלכתי והערתי בו הערה קטנה על אחד מפסקיו של מרן זצ"ל. הגשתי לו את הספר ביראת כבוד ואמרתי לו: 'מרן שליט"א, כתבתי כאן הערה קטנה על מה שמרן כתב. רציתי שמרן יעבור על זה, ואם אני לא צודק – אמחוק זאת מיד'".
הרב פרזיס תיאר איך מרן זצ"ל הרים את עיניו הטהורות, הציץ בו במבט אוהב, מלטף ומלא אמת, ואמר לו מילים שחקוקות בליבו עד היום: "נראה לך שאני אגיד לך מי צודק, אני או אתה? חלילה! לומדי התורה והעיון – הם אלו שיקבעו!" ואחרי כמה צ'פחות של אהבה נפרד ממנו בברכות ובעידוד להמשיך ולכתוב כדרכה של תורה.
האמון העצום הזה, הכבוד והעצמאות שנתן גדול הדור לאברך הצעיר דאז, העניקו לו כוחות אדירים להמשיך ליצור, לחקור, לכתוב ולהתעלות, ולהגיע לאן שהגיע מתוך עמל תורה ושקידה.
אבל הרגע המרגש והעוצמתי ביותר בערב כולו הגיע דווקא בסיום הטקס הרשמי.
כאשר עלה הרב הראשי לדוכן הנואמים, הוא לא נשא נאום חגיגי, מליצי או מנופח כמקובל בפרוטוקולים של אירועים מסוג זה. במקום זאת, הוא הביט בקהל בעיניים דומעות ואמר מילים שנחקקו ישר בלבבם של הנוכחים:
"אני עומד כאן מולכם, מעריך מאוד את הערב החשוב והמכובד הזה. אבל אם תשאלו אותי באופן אישי – מבחינתי הייתי יורד עכשיו מהבמה הזו ישר אליכם, ונותן לכל אחד ואחד מכם חיבוק אחד גדול. אני מודה לכל מי שעמד מאחורי הטקס והארגון, אבל אני יודע היטב למה אני כאן: אני כאן כדי לעבוד. אני כאן בשביל כולכם. אני כאן בכדי לרדת אל השטח.
"יש לי רק בקשה אחת מכל הרבנים, הציבור והאישים הנמצאים כאן: לבד אני לא אוכל לעשות זאת. אני צריך את כולכם איתי, כדי שנעשה הכל להגיע לכל אחד ואחד מ-250 אלף תושבי חולון!".
כשאנחנו בוחנים את הרגע המיוחד הזה, עולות 2 תובנות עמוקות ונוקבות:
א. לפעמים יכול לקרות לנו בני התורה, ליפול למלכודת של "צורת המעמד". אנחנו כל כך חוששים לפגוע בדימוי, במעמד החברתי או ב"חשיבות", עד שאנחנו נצמדים לפרוטוקולים, לכללי אתיקה נוקשים ולגינונים רשמיים. אנחנו מפחדים להיראות לא רשמיים, מפחדים לרדת לגובה העיניים ולדבר בפשטות, ומתוך החשש הזה, אנחנו יוצרים במו ידינו חומות ודיסטנס בינינו לבין העם שלא במתכוון.
ב. עד כמה נכון לשתף אחרים בדרך? עד כמה כדאי לבקש עזרה? מפתה לחשוב שכשפועלים לבד, ההישג כולו שלנו, פרי עמלנו הבלעדי. אבל המסר שמהדהד כאן הוא תובנה לעולם כולו: כשאנחנו פועלים יחד, ההצלחה אינה רק גדולה יותר – היא הופכת לאפשרית. השותפות והחיבור הם המפתח להגשמת המטרה החשובה שבשבילה אנחנו כאן.
אצל הרב פרזיס ראינו אתמול את הגישה שהוא ינק מבית מדרשו של מור אבי שליט"א. הוא הוכיח שמנהיג אמיתי הוא לא זה שמצפה מהציבור לעלות אליו לבמה, אלא זה שיודע לרדת מהבמה אל העם. הוא הראה שאפשר להיות תלמיד חכם עצום, מחבר ספרים מבריק ודמות רבנית רשמית – ובו זמנית להסיר את הגינונים החיצוניים, "להפר" קצת את הכללים היבשים של החשיבות המקובלת, ולגעת בלבבות של אנשים באופן ישיר, חם ובלתי אמצעי. והוא הראה את היכולות לומר לכולם:
בכדי שהמציאות תשופר ותשתדרג, אני צריך אתכם.
חולון לא קיבלה רק רב ראשי רשמי, היא זכתה במנהיג אמת שצמח מהשטח, מבין את הצרכים של השטח, ולא מפחד להפשיל שרוולים כדי לחבק, לקשר ולרומם כל נפש ונפש בעיר.
זו אינה סתם נחמדות, זוהי תמציתה של מנהיגות אמת. כשמנהיג מאיר פנים לכל אדם, הוא מנסך בו כוח, הוא מוכיח שגדולתו של אדם אינה נמדדת בריחוק ובגינוני חשיבות, אלא ביכולת להנמיך את עצמו כדי לרומם את הלבבות סביבו.
ברכתי להרב הראשי הגאון הרב משה פרזיס
יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים, שכשם שהרב זכה ליצוק תוכן עמוק של אהבת אדם, ענווה ופשטות לכל אורך דרכו, כך יזכה לראות ברכה מופלגת בכל מעשי ידיו. שהחום והאור השופעים מאישיותו של הרב ימשיכו לגעת בלבבות, לחבר בין רחוקים לקרובים, ולפתוח לבבות חתומים. שהקב"ה ישפיע על הרב שפע עד בלי די, בריאות איתנה, שמחה פנימית, וסייעתא דשמייא מרובה להמשיך ולהנהיג את עדתו מתוך הרחבת הדעת ונחת.
0 תגובות