הבעל שם טוב הקדוש נעמד ברחבה שלפני בית המדרש בעיר בו כיהן רבי יעקב יוסף מפולנאה כרב, והחל הבעל שם טוב לספר סיפורים לנוכחים במשך שעה ארוכה, קהל גדול התאסף שם כשהם שומעים בשקיקה את סיפוריו, ובית המדרש היה ריק מאדם, עד שהגיע הרב יעקב יוסף וראה שהבית מדרש ריק וכולם מקשיבים לסיפורי המגיד, והקפיד מאוד על הביטול תורה ותפילה שגורם אותו מספר סיפורים...
הרב הטה אזנו כדי להבין מה הסיפור:
והבעל שם טוב בדיוק החל לספר על שני יהודים שגרו בבית אחד, האחד תלמיד חכם גדול והשני פועל עני שעמל למחייתו, קם מוקדם בבוקר מתפלל בערך שחרית וממהר לעבודת כפיו, מרוויח פרוטות כדי לשרוד, סוף יום רץ שוב לחטוף איזה תפילה מקוטעת, ומגיע לביתו שבור ורצוץ מהיום שעבר עליו.
לעומת זאת התלמיד חכם, קם בבוקר בנחת, הולך למקווה מתפלל כמו שצריך, אוכל כמו שצריך. עוסק ולומד בתורה מתוך שמחה ועונג.
לפעמים כשהשניים היו נפגשים, מליבו של העני הייתה פורצת אנחת כאב על מצבו הרוחני. והתלמיד חכם היה מעיף מבט על חברו העני, ובליבו אומר, 'ראו מה בין מעשי למעשיו, כמה אני שווה לעומתו'. ומעלה צחוק של אושר על פניו.
חלפו הימים, השנים, והגיעו שניהם לבית דין של מעלה, כשהלמדן הגיע למרום מיד נשמע קולו "באתי לכאן ותלמודי בידי". אבל אז התערב הקטגור וטען מה זה שווה? הרי הוא התגאה בליבו והעלה בשפתיו צחוק על שכנו העני.
הביאו מאוזניים והניחו את כל תורתו ותפילתו בצד אחד, ובצד השני את הגאוה והחיוך – ולא יאומן הגאוה והצחוק הכריעו את הכף.
אחריו הגיע הפועל העני והכריז "אין בידי לא תורה ולא כלום", והביאו שוב את המאזניים, העמידו את שנות חייו על כף אחת, ואת האנחות כאב על מצבו הרוחני על הכף השנייה. ופלא פלאים האנחות הכריעו את הכף.
סיים הבעל שם טוב את סיפורו ועזב את המקום ויצא מהעיר.
רבי יעקב יוסף מפולנאה נכנס לבית המדרש תוך כדי שהוא מהרהר בדיבורים שחדרו בליבו עמוק, סיים תפילתו במהרה ויצא לחפש אחר המגיד שנעלם, עד שהגיע אחריו למעז'יבוז' ונעשה לאחד תלמידיו המובהקים של הבעל שם טוב והפיץ את תורתו בעולם.
אחריו הגיע הפועל – "אין בידי לא תורה ולא עבודה", אמר. ושוב הביאו את המאזניים, העמידו את שנות חייו הרבות על כף אחת, ואת האנחות על מצבו הרוחני על הכף השניה, ופלאי פלאים: האנחות הכריעו.
סיים "המגיד הזר", הבעש"ט, את סיפורו זה, עזב את המקום ויצא מן העיר.
ה"תולדות" נכנס לבית המדרש כשהוא מהרהר בדברים ששמע, הדברים חדרו בליבו עמוק, ולכן לא האריך בתפילתו, רק נחפז לעשות דרכו לרדוף אחר המגיד הנעלם, עד שהגיע אחריו למעזיבוז, ונעשה תלמיד מובהק למורו הבעל שם טוב...
הרה"ח ר' שמשון לרנר
הבעש"ט הק' זי"ע נסע פעם לשאריגרוד, שם כיהן ברבנות הרה"ק בעל ה"תולדות" זי"ע, והבעש"ט ביקש לקרבו אליו.
עת בא הבעש"ט העירה, נעמד ברחבה שלפני בית המדרש, והחל לספר לנוכחים עובדות והנהגות הוד. בא השמש לפתוח את בית המדרש, והתעכב בדרכו ליד הבעש"ט כדי לשומעו. התקרב השמש על ידו, האזין לדברות פיו, וליבו נמשך אחר נופת צוף אמרותיו, נשאר השמש על מקומו למשך שעה ארוכה, בעוד שהוא שוכח מתפקידו בפתיחת דלתות בית המדרש. כך באו אחריו אנשים, לתורה ולתפילה, והתעכבו אף הם ליד המגיד הזר, כשהם מקשיבים ברצון לדבריו. הקהל סביב לבעש"ט הלך וגדל, ובית המדרש סגור על מסגר.
והנה הגיע המרא דאתרא, ה"תולדות" הקדוש, והקפיד מאוד – ביטול תורה וביטול תפילה! הרב השתאה לדעת מה היום מיומיים? הקהל עומד ברחבה, מאזין לסיפורי מגיד, הגומר סיפור אחד ומיד מתחיל סיפור שני ושלישי, ומרחוק מהדהד קולו:
מעשה בשני יהודים שגרו בבית אחד, תלמיד-חכם שתורתו אומנתו, ופועל עני שעמל ליהנות מיגיע כפיו. בכל יום ויום השכים הפועל לפנות בוקר, רץ במהירות לבית המדרש, התפלל שחרית בחטף וכלאחר יד ומיהר לעבודת הפרך, להרוויח פת חרבה ומים לחץ. לעת ערב איחר לבוא לבית המדרש, חטף תפילות מקוטעות, נרדם בעמידה או בישיבה, וחזר לביתו שבור ורצוץ, כשנפשו עגומה עליו.
ואילו הלמדן – קם בהשכמה במתינות וביישוב הדעת, למד שיעוריו תמידין כסדרן, שהה שעה קלה ומכוון ליבו לשמים. יצא לבית המדרש והאריך בתפילות הרבה, חזר לביתו, אכל ביישוב הדעת ולמד בהרחבה, כשהוא אינו מאחר למנחה-מעריב. בסוף היום היה שב לביתו ביהירות, כשהוא מחשיב עצמו לצדיק ולחסיד העושה רצון קונו.
לפעמים נפגשו השנים ליד הבית, שלא מרצון פרצה מליבו של הפועל אנחת-כאב על מצבו הרוחני, והלמדן עושה את דרכו ברוב חשיבות, בזורקו מבט של זלזול וביטול. לעומת שכנו היתה נראית בת שחוק על שפתיו, משל אומר: ראה, בוראי, מה ביני לבינו...
חלפו כך ימים ושבועות, חדשים ושנים, עד ששניהם, הלמדן והפועל גם יחד נפרדו לעולמם. עלה הלמדן לשמי רום ומיד נשמע הד קולו: "באתי לכאן ותלמודי בידי". אבל, התערב הקטיגור, הוא התגאה על שכנו – הפועל העני, הוא היה זורק לעומתו שחוק-קל של זלזול.
הביאו מאזניים, שמו את כל תורתו ותפילתו של הלמדן על כף אחת, ועל הכף השניה את השחוק, וראה זה פלא – השחוק הכריע את הכף.
אחריו הגיע הפועל – "אין בידי לא תורה ולא עבודה", אמר. ושוב הביאו את המאזניים, העמידו את שנות חייו הרבות על כף אחת, ואת האנחות על מצבו הרוחני על הכף השניה, ופלאי פלאים: האנחות הכריעו.
סיים "המגיד הזר", הבעש"ט, את סיפורו זה, עזב את המקום ויצא מן העיר.
ה"תולדות" נכנס לבית המדרש כשהוא מהרהר בדברים ששמע, הדברים חדרו בליבו עמוק, ולכן לא האריך בתפילתו, רק נחפז לעשות דרכו לרדוף אחר המגיד הנעלם, עד שהגיע אחריו למעזיבוז, ונעשה תלמיד מובהק למורו הבעל שם טוב...
הרה"ח ר' שמשון לרנר הי"ו בשם ה'אמרי חיים' מוויז'ניץ זצ"ל
מַדּוּעַ בַּעֲלֵי עֲבֵרוֹת יוֹצְאִים לְהִלָּחֵם בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה?
במחלמת הרשות יוצאים להילחם רק הצדיקים יראי ה' באמת, אבל במלחמת מצוה שהיא מלחמת חובה כולם יוצאים להילחם, רשעים וצדיקים כאחד.
ומה ההבדל כשיש מלחמה שכולם יצאו להילחם, אלא במלחמה סוד נשק הניצחון הוא קדושה וצידקות, כשהחיילים יראי ה' ממילא הם שמורים מכל רע ולכן במלחמה שהיא לא חובה יוצאים הצדיקים להילחם ושאר העם ממשיך לעסוק בתורה להצלחתם.
אבל במלחמת מצוה שהיא חובה, יוצאים גם הרשעים, אבל אמרנו שצריך שהחיילים יהיו צדיקים שהמצות יגנו עליהם, וזו בדיוק הסיבה שמלחמת מצוה הם יוצאים, שמצוה לצאת להילחם במלחמה זו ולכן זכות המצוה תעמוד להם ששלוחי מצוה אינם ניזוקים.
בְּמִלְחֶמֶת רְשׁוּת, אָנוּ רוֹאִים שֶׁרַק מִי שֶׁהוּא צַדִּיק יוֹצֵא לְהִלָּחֵם וּמִי שֶׁיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ לֹא יוֹצֵא לְהִלָּחֵם (סוטה ח ה, ח ז), וּמְדֻבָּר שֶׁיָּרֵא מֵעֲבֵרוֹת קְטַנּוֹת כְּמוֹ שֶׁשָּׂח בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. (סוטה מד:)
וְאִלּוּ בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה כֻּלָּם יוֹצְאִים לְהִלָּחֵם. (שם)
מַדּוּעַ בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה שֶׁהִיא מִלְחָמָה חֲשׁוּבָה יוֹצְאִים כֻּלָּם, וְאִלּוּ בְּמִלְחֶמֶת רְשׁוּת יוֹצְאִים רַק הַצַּדִּיקִים? מִן הָרָאוּי שֶׁבְּמִלְחֶמֶת רְשׁוּת יֵצְאוּ דַּוְקָא פְּחוּתֵי הָעָם, וְאִלּוּ הַצַּדִּיקִים יִשָּׁאֲרוּ כְּדֵי לִלְמֹד וּלְהִתְפַּלֵּל לְהַצְלָחַת הַמִּלְחָמָה, וּבִפְרָט שֶׁזּוֹ מִלְחֶמֶת רְשׁוּת וְלֹא חוֹבָה.
אֶלָּא רַק בִּגְלַל שֶׁזּוֹ מִלְחֶמֶת רְשׁוּת, הַצַּדִּיקִים הֵם שֶׁיּוֹצְאִים לְהִלָּחֵם, וְלָמָּה, כִּי צָרִיךְ זְכֻיּוֹת רַבּוֹת כְּדֵי לְנַצֵּחַ בַּמִּלְחָמָה וְהַצַּדִּיקִים בְּכֹחַ זְכֻיּוֹתֵיהֶם יִנְחֲלוּ הַצְלָחָה.
וְכִי בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה לֹא צָרִיךְ זְכֻיּוֹת? אֶלָּא בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה יֵשׁ זְכֻיּוֹת רַבּוֹת, שֶׁל כָּלַל הַלּוֹחֲמִים, יוֹצְאֵי הַמִּלְחָמָה. מֵאַחַר שֶׁיֶּשְׁנָהּ מִצְוָה לָלֶכֶת לְהִלָּחֵם, כָּל הַיּוֹצְאִים לְהִלָּחֵם הֵם בַּעֲלֵי זְכֻיּוֹת הַמַּחְזִיקִים בִּזְכוּת הַמִּצְוָה שֶׁל הַיְצִיאָה לְמִלְחֶמֶת מִצְוָה, וְלָכֵן בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה יוֹצְאִים אַף פְּחוּתֵי הָעָם, שֶׁהַמִּצְוָה מְגִנָּה עֲלֵיהֶם וּמַצִּילָה אוֹתָם מִכָּל רַע. כְּמַאֲמַר חֲזַ"ל (חולין קמב.) 'שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִים'.
0 תגובות