החיטה היא מוצר בסיס בתפריט שלנו. מידי יום נצרכים כ-700 טון חיטה, במגוון צורות של מאכלים - כלחם, פסטה, עוגות, פיצות, מאפים, חטיפים, ובגדול, כל מה שעשוי מקמח. אך למעשה, אותו קמח שונה לחלוטין מאב הטיפוס ששימש את אבותינו הקדמונים.
בשל הפופולריות שלה, החיטה אותה אנו מכירים הונדסה גנטית פעמים כה רבות במהלך ההיסטוריה החקלאית, עד כדי כך שכל קשר בינה לחיטה בעת העתיקה מסתכם בשם זהה בלבד, ומדובר בשני זנים שונים לגמרי.
הכוונה המקורית הייתה טובה: השבחת החיטה והפיכתה לכזו המתאימה יותר להכנת המאכלים. אולם מחקרים חדשים חושפים את האמת הלא נעימה: דגן החיטה של ימינו אינו מיועד למאכל בני אדם.
בחיטה המודרנית קיימים מרכיבים שהגוף האנושי אינו מסוגל להתמודד איתם, כמו חלבון הגלוטן. לדברי יועצי תזונה, הגלוטן הוא חומר דביק, המסייע לקמח לתפוח ומותיר אותו פריך ורך, אולם בתום העיכול נדבקות שאריות גלוטן לדפנות הבטן שלנו.
לאחרונה, הקרדיולוג האמריקני, ד"ר ויליאם דייוויס פרסם ספר המציג מחקר מעמיק על הדגן, בשם "בטן של חיטה". מלבד הגלוטן הבעייתי, מצביע דייוויס על מרכיב שערורייתי לא פחות והוא הגליאדין. כחלק מתהליך ההתפרקות שלו, חלקיקים קטנים של חומר הגליאדין מגיעים למוח ויוצרים תחושת תיאבון מזויפת, הגורמת לנו לאכול שוב זמן קצר אחר כך, צריכת הקלוריות עולה ומשם הדרך להשמנה מהירה.