אירוע אחד, מצער מאין כמוהו, עלה כענן שחור מעל עצרת הרבבות שהיתה היום (חמישי) בירושלים. לקראת סיומה נודע כי נער צעיר, בן 17 בלבד, נהרג בעיצומה של עצרת התפילה בירושלים - אחרי שנפל משלד בניין בן עשרות קומות בכניסה לירושלים.
מתוך הודעה שפורסמה ברשתות ויוחסה לחבריו ללימודים של הבחור, נראה כי לא נהגו בו חבריו בכבוד וביחס אליו הוא היה ראוי ויתכן כי פגעו בו בצורה כזאת או אחרת. הם כתבו ממש בלב נשבר כי עליהם לקחת אחריות ויתכן ולמעשיהם יש השפעה על מה שנעשה בסוף, והוסיפו בקשה מכלל חבריו לקרוא פרקי תהילים לעילוי נשמתו ולבקש ממנו סליחה מעל גבי הקבר.
בעקבות האירוע, ואף אירועים דומים שהתרחשו לאחרונה, ראינו לנכון לנצל את ההזדמנות המצערת זו ולנסות להעניק מעט כלים עבור כל מי שרואה בסביבתו אדם השרוי במצוקה, בין אם זה הורים המזהים זאת אצל בנם ובין אם מדובר בחברה הקרובה ואנשי החינוך שאיתו. לנסות לבדוק ולהתחקות אחר שורשי הבעיה, מהם הגורמים לכך, כיצד ניתן למנוע אירועים כאלו בשלבים מוקדמים עוד לפני שיהיה מאוחר מידיי.
לצורך כך פנינו אל חיים לוריא, פסיכולוג בהתמחות קלינית ומנחה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה בכדי לשמוע חוות דעת מקצועית.
שלום חיים, כששומעים אל אירועים מצערים כגון אלו עולה השאלה האם ניתן לעשות דבר מה בשלב מוקדם יותר, מה הדגשים החשובים ומה הגורמים לרגישות הגבוה שיש לבני נוער סביב גילאי ההתבגרות?
"חשוב להפנים את הנקודה שהאדם הוא יצור סביבתי. הסביבה החברתית שלנו מאוד חשובה ואף יש לכך סמך במקורותינו. כבני אדם, אנחנו זקוקים לאנשים מסביבנו. זה צורך בסיסי לרווחה הנפשית שלנו. חברה נתפסת לפעמים כמותרות, חברים הם האנשים איתם אנחנו מבלים ולכן נוצר לפעמים הרושם שזה פריווילגיה ולא צורך בסיסי. אבל בבסיס, בפרט לאנשים שלא משופעים בידידים, חברים זה צורך אנושי קיומי.
"מחקרים מראים שההשפעה שיש לחברה על אנשים, נוגעת אפילו לעצם תפיסת המציאות. אם אדם נמצא בחדר וכל האנשים סביבו טוענים שהם רואים דבר מה בצבע או בגודל מסוים, גם אם ברור לאדם הבודד שזה לא כך, הוא ייכנע בסוף ויודה לאחרים, וגם לעצמו, שהוא טועה ושהם צודקים. וזה קורה גם בדברים שברור לעין שהוא לא נכון.
"גיל ההתבגרות זהו הזמן שבו המשקל של הדמויות הדומיננטיות בחייו של המתבגר עובר מההורים, מהמשפחה, אל החוץ, הסביבה - החברים והחברה. זה חלק מתהליך טבעי שנועד לאפשר לאדם לצאת לעולם, להתחתן, להיות עצמאי ולהתבסס כאדם שעומד בזכות עצמו ולא תלוי באחרים. זהו שלב רגיש בחיים, מכיוון שהוא לא מתרחש בבת אחת, אלא בשני שלבים. בשלב הראשון האדם מתחיל לפרום את הקשרים שהיו לו עם משפחתו, קשרים שהיו העוגן שלו עד היום. במצב הביניים הזה, עד שהקשרים החברתיים החדשים מתבססים, האדם בעצם קצת תלוי על בלימה. הוא עדיין לא עיצב לגמרי את אישיותו, הוא בתהליך של התרחקות מהתלות במשפחה, אבל לכדי מעמד אישי וחברתי יצוק, הוא עדיין לא הגיע.
"זה הזמן והמקום שאליו נכנסים אנשי החינוך. הם מהווים דמות שמתווכת את הסמכות המבוגרת מחד, אבל כזו שנמצאת בסביבה החברתית של הנער. על הדינמיקות החברתיות במוסדות הלימוד אחראים בראש ובראשונה אנשי הצוות. עליהם לשים לב, להיות רגישים, קשובים ושאילים, לכל שינוי או עיוות שמתרחש בין תלמידיהם. בנוסף, גם לחברים יש אחריות משלהם, רק שהם לא תמיד מודעים לה. על הצוותים בישיבה לדבר על הנושא, על היותה של התקופה רגישה, בפרט כאשר מדובר בילד הרחוק מהוריו, ועוד יותר, אם הם גרים בחו"ל".
אם אנחנו אכן נחשפים לקושי, כיצד לדעתך כדאי לטפל בו?
"טיפול יסודי במצבים מורכבים הוא דבר שמצריך טיפול מקצועי, טיפול שיהיה כלל מערכתי. אך גם לכל מי שנמצא בסביבתו של הנער יש יכולת לסייע. עלינו להיות רגישים. להימנע מציניות, שאולי נראת משעשעת מהצד אבל יכולה לפגוע עמוק בליבו של נער עדין. להיות קשובים לצרכים ולהראות התעניינות רבה במצבו ובתחושותיו של הנער. ניתן לפנות אליו בידידות ולפתוח בשיחת ריעים שכולה התעניינות כנה בשלומו, דבר פשוט זה יכול לחולל פלאים במצבו של הנער וממש להציל חיים".
לאחר אירוע שכזה, מה לדעתך כדאי לעשות? יש פעולה שכדאי לנקוט בה?
"קשה לומר מה לעשות להבא באופן ספציפי, כמובן שיש להקפיד על הדברים שהזכרנו קודם, אבל יש דבר שכדאי מאוד לא לעשות והוא להטיל אשמה על מישהו מסביבתו של הנער. מקרים שכאלה הם תמיד מורכבים ולא פשוטים ויהיה זה עוול גדול להאשים מישהו מצוות החינוך או מהחברה שאליה הוא היה שייך. זה יכול לגרום יותר נזק מתועלת. אפשר תמיד לעסוק בעניין מתוך כוונה ליצור שינוי אבל לא לחפש אשמים בכדי לתלות בהם את האסון".
0 תגובות