לפני כמה ימים ראיתי ילד קטן צורח על אמא שלו במכולת. לא סתם מבקש שוקולד, עומד וצורח, דורש, כמעט מחריב את הקופה מרוב תסכול. והיא? עם עיניים עייפות, ניסתה לחייך ואמרה: "אמא כבר אמרה שלא עכשיו, חמודי, תפסיק בבקשה, תראה כמה אנשים מסתכלים..."
אותי אישית זה תיסכל. לא כי היא עשתה משהו לא נכון - אלא כי היא נראתה כמו רבים מאיתנו: מותשים, מבולבלים, ובעיקר - חסרי רשות. כן - לא חסרי סמכות, אלא חסרי רשות פנימית להיות המובילים בבית שלנו.
אנחנו דור שרצה להיות משהו אחר. לא רצינו להיות "כמו אבא שלי שצעק", לא רצינו לאיים, לא רצינו לשלוט. רצינו קשר, דיאלוג, שותפות. אבל לאט לאט, ועם הרבה כוונות טובות, הפכנו להורים ששואלים את הילד בן השלוש אם הוא מוכן ללבוש מעיל, במקום לומר לו שהוא הולך לצאת וקר בחוץ. יש בנו משהו שנבהל מהמילה "סמכות". אולי כי בילדותנו היא באה לעיתים יחד עם קול רם, מבט קשוח, ואצבע מאשימה. המילה הזו נדחסה באותה מגירה של "משמעת", "עונש", ו"אל תתווכח". וכשהפכנו להיות הורים, נשבענו לעצמנו שזה ייראה אחרת. לא רצינו לגדל ילדים שמפחדים מאיתנו - אלא ילדים שמרגישים איתנו בטוח.
רק שבאיזשהו שלב, משהו התהפך. בלי ששמנו לב, נולדה בנו התחושה שאנחנו צריכים לבקש רשות מהילדים - לא לומר מה לעשות, אלא להציע. לא להחליט, אלא להתייעץ. המילה "לא" הפכה למין הצהרה פוליטית שצריך להצדיק אותה, לתרץ, להסביר. כי אולי זה יפגע, אולי זה יכאיב, אולי זה ייתפס ככוחני. אבל במאמץ לא לפגוע, איבדנו משהו קריטי: את תחושת ההובלה.
ילדים, כמה מפתיע, לא זקוקים להורים שיתייעצו איתם כל הזמן. הם לא מחפשים "חברים טובים" שינהלו איתם משא ומתן מתמיד. הם רוצים מישהו שיודע. שמוביל. שאפשר להישען עליו גם כשקשה. דווקא כשאנחנו אומרים "לא", ובעיקר - מחזיקים את ה"לא" הזה גם מול דמעות או תחנונים - משהו בהם נרגע. כי מישהו כאן אוחז בהגה.
לדוד המלך היה בן בעייתי מאוד, אבשלום. חז"ל תולים את ההתנהגות שלו ביחס של דוד אליו: "אשר לא עצבו אביו מימיו" - לא העציב אותו, תמיד היתה הרגשה טובה, המילה "לא" לא היתה שם. לא היתה שם יראה, לא אימה של פחד - אלא יראה שנובעת ממקום עמוק של כבוד: "אבא יודע מה נכון. אימא מחזיקה את המסגרת. מותר לי לא להסכים, אבל יש לי על מי לסמוך".
הבעיה איננה בכך שאנו רוצים קשר פתוח עם ילדינו. זהו רצון נכון ורצוי. הבעיה מתחילה כשאנחנו מפחדים מהבכי שלהם. כשאנחנו נבהלים מהכעס שלהם. כשאנחנו מרגישים אשמה על כל גבול שאנחנו מציבים, כאילו עשינו משהו רע. ואז, ברגעי מבחן, אנחנו מתקפלים. והילד נשאר עם שאלה גדולה בלב: "מי כאן אחראי עליי?"
להיות הורה סמכותי, זה לא להיות נוקשה. זה להיות אמיץ. זו היכולת לעמוד באי נוחות רגשית, ולהחזיק את העמדה שלך מבלי לזוז. זו בחירה יומיומית לומר: אני כאן כדי להנהיג. לא כדי להתחבב. אלא כדי להוביל, אבל באהבה.
והילדים? הם מופתעים לטובה. כי בתוך כל הסערה - פתאום מישהו קם ואומר: זה הגבול, ואני שומר עליו. הם לא מודים לנו באותו רגע. לפעמים הם אפילו כועסים. אבל בפנים, עמוק בפנים, נבנה אמון. נבנה ביטחון. הם יודעים שיש להם עוגן, יש להם הורים. לא רק חברים.
לתגובות: yehiratson@gmail.com
0 תגובות