בכל דור ודור ישנה גרסה חדשה למאבק התרבותי שבין ישראל לבין יוון. תרבות יוון היא ה"פרזנטורית" של עידן האלילות ולא במקרה היא הבסיס לתרבות המערבית שבה אנו חיים עד היום. אלילות בהגדרתה היא ראיית המציאות החומרית כחזות הכל עד שאפילו אלוקים מוגשם ל"אל" בעל גוף פיסיקלי או אפילו מטא-פיסי (הכל מילים יווניות). במאה ה21 אנו כבר בוגרי ההתמודדות עם אלו שהשתחוו לפסל הנהנתנות החומרית (הדוניזם) וגם עם אלו שדמיינו שהשכלה (פילוסופיה) לבדה תיגע במהות החיים ותביא את האושר המוחלט. בכל פעם האליל החדש כובש בתחילה את הלבבות ולאחר מאבק איתנים, שנופלים בו קורבנות רבים, מתפזר האבק ומתברר ש"יפיפיותו של יפת באהלי שם" – האלילות התורנית אינה מחליפה את המהות ("שם") אלא משמשת ככלי יפה למענו ותו לא. בימים אלו אנו נכנסים לסבב אגרוף נוסף: הבינה המלאכותית.
רבות כבר נכתב, ובצדק, על הסכנות שמאתגר ה-AI את האנושות – אבטלה אדירה, פייק ניוז, שיבוש הסדר החברתי וכו'; אבל החשש העיקרי הוא מבינה מלאכותית כללית (AGI) שתפתח מודעות עצמית ותצא מכלל שליטה אנושית. כאן, בחידוד ההבדל שבין נשמה לאוסף נוירונים, יכול האור הקטן של חנוכה להרגיע אותנו.
היוונים הקדמונים סברו שהחומר מורכב מ"אטומים" – חלקיקים שאינם ניתנים לחלוקה נוספת. מבחינתם, קיימת מסגרת סופית למציאות: הכל ניתן למדידה, לכימות ולהכללה בנוסחאות. תפיסה זו עיצבה את המערב עד היום – הניסיון להכניס את העולם כולו לטבלאות ומדדים.
בינה מלאכותית היא ביטוי משוכלל יותר של אותה תפיסה יוונית. ה-AI מצטיין בעיבוד מידע עצום, בזיהוי דפוסים ובמתן תשובות מבוססות על כמויות אדירות של נתונים. הוא יכול לסכם טקסטים, לתרגם שפות, להציע פתרונות לבעיות ידועות וליצור מהם הקשרים חדשים - מה שאנחנו מכנים בטעות "יצירתיות" - ומכאן החשש שהוא יפתח מודעות עצמית.
זוהי טעות! לעיתים נדמה שה-AI עונה על שאלות "חדשות" שלא נשאלו קודם. אך למעשה, הוא פשוט ניגש לזיכרון אדיר של מיליארדי תווים, ומוצא בו מה שכבר נכתב איפשהו ברשת. וגם כאשר הוא "משער" תשובה לשאלה שלא הופיעה בדיוק במאגר הנתונים שלו – הוא עושה זאת באמצעות ניתוח סטטיסטי של דפוסים קיימים (ומכיוון שהוא מתוכנת לצרכים מסחריים הוא גם פונה למכנה המשותף הנמוך שירצה את המשתמש ולכן "יזייף" בכדי למצוא חן).
כאן נמצאת הנקודה: ל-AI חסר יכולת ה becoming - ההתהוות, ההיווצרות של משהו חדש באמת. אין בו מהות פנימית, יש רק עיבוד של צורות. הוא מצטיין בעולם הכמות, אך חסר לו משהו יסודי באיכות – היכולת ליצור מציאות חדשה באמת.
למשל ברייתא במסכת בבא קמא: "הוציאה ליסטים, ליסטים חייבים" – אם גנבים הוציאו צאן מהדיר והצאן גרם נזק, הגנבים נושאים באחריות. הגמרא שואלת: "פשיטא!" – הרי זה ברור! ועונה: לא, יש צורך לומר זאת במקרה שהגנבים לא משכו את הבהמה בכוח אלא רק עמדו בפניה וגרמו בעקיפין להליכתה.
אם נשאל את ה-AI מתי ליסטים מתחייבים על נזק של צאן הוא יכול לבחון מאות פסקים דומים ולזהות את הדפוס הסטטיסטי המשותף – אך זו אינה "סברא" אמיתית. סברא היא היכולת להגדיר מתי נחשב שהצאן "יצא מרשות" הבעלים המקורי? זו תשובה שדורשת "טביעות עין" (השלב הראשון לפני מדרגת "רוח הקודש") - אינטואיציה עמוקה, הבנה מהותית של מושגים כמו רשות, אחריות ומוסר שתלויים בעולם ערכים ומשתנים ממצב למצב שלעולם אין אחד זהה למשנהו (מה למשל יהיה הדין אם מוציאים צאן מן הדיר כחלק ממאבק לאומי עם אותם אלו שבכלל לא אמורים להיות פה מבחינה היסטורית?).
היכולת להעריך כיצד מתבטא הממד המוסרי-אלוקי במציאות הנתונה נובעת לא רק מסך נתונים אלא מצלם אלוקים שבאדם, מהממד הנשמתי שיכול לעבור רק דרך הממד האנושי. חז"ל מתבטאים ביחס לפסוק "אלה מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם" - "אל תקרי אותם אלא אתם, אפילו שוגגין". אמת אובייקטיבית איננה סך נתונים אלא חיפוש הנקודה הנצחית-אינסופית; כאשר חכמים פוסקים מתוך רוח קודשם גם "טעותם" היא חלק מההשגחה האלוקית שמכוונת את ההחלטה נכונה לרגע הנתון ותתברר בדיעבד כדבר הנכון שקידם את עולמו של אלוקים בחשבון הנצח.
זו כמובן עוד דוגמא קלה יחסית מעולם התלמוד; ככל שנעמיק בדילמות אמוניות, חינוכיות, רגשיות; ככל שנחדור לתוככי הנשמה והמהות של כל דבר – הAI יהפוך להיות חיקוי חיוור יותר ויותר (נתון שמעורר חשיבה מה יהיו מקצועות העתיד העיקריים. רמז: פחות טכניים ויותר רוחניים).
הנביא חבקוק מזהיר: "הוֹי הָאֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ". המחשבה שאובייקט חסר-רוח יכול לפתור את כל בעיותינו, להדריך אותנו ולענות על שאלות הקיום – זוהי צורה מודרנית של עבודה זרה. כשאנשים מייחסים ל-AI יכולת ליצור משהו באמת חדש, לחדש חידושים אמיתיים, או אף להחליף את הנשמה האנושית – הם נופלים לאותה מלכודת עתיקה. הפסל אמנם "תפוש זהב וכסף" – מרשים, מצופה בברק טכנולוגי – אך "כל רוח אין בקרבו".
נס פך השמן מייצג בדיוק את ההיפך מהתפיסה היוונית-כמותית. פך אחד של שמן שאמור להספיק ליום אחד דולק שמונה ימים. הממד האיכותי-רוחני הוא העומד ביסוד הכמות. זו היצירה האמיתית: בבסיס החומר טמונה הרוח; בכל אטום מצויה פצצת אטום; ביסוד הסוף מצוי האינסוף.
חוסר ההתהוות גם משפיעה על האישיות. בשנות השישים של המאה הקודמת נעשה ניסוי ללמד ילדים באמצעות היפנוזה. התוצאה? הילדים זכרו את הטקסט לטווח קצר, אך לא הצליחו להפיק ממנו תובנות יצירתיות אמיתיות ובוודאי לא הפכו להיות טובים יותר מוסרית. כשהלומד צובר מידע באופן פסיבי, הוא לא עובר תהליך עצמי. הידע נשאר כמותי, ללא שינוי איכותי באישיות.
גם AI פועל באופן דומה: הוא מעביר לנו מידע באופן מהיר ונוח, אך ללא המאמץ האישי לא נוצר שינוי פנימי אמיתי, ולא מתפתחת אותה "טבעות עין" שמאפשרת את הקסם שאנו מכנים "נשמה". החשיבה הערכית מאלצת את האדם להפעיל את שכלו באופן אקטיבי, ובכך היא משנה לא רק את מה שהוא יודע, אלא את מי שהוא.
ה-AI הוא "יפיפיותו של יפת באהלי שם" – כלי יפה ונפלא שיכול לשרת אותנו באיסוף מידע, בסיכום חומרים, ואפילו ביצירת תוכן ראשוני. גילוי נאות: גם לצורך כתיבת מאמר זה הסתייעתי בקלוד לצורך איסוף נתונים וסגנון, אולם הוא לא היה יכול לתת לי את הניצוץ הראשוני למאמר וגם לא את הגימור הסופי שהוא יותר מתוצר של אוסף נוירונים. הAI יכול לתת לנו את ה"מה", אך לא את ה"למה". הוא יכול לספק תשובות סטטיסטיות, אך לא את ה"סברא" האמיתית. ומעל לכל – "כל רוח אין בקרבו", אין בו את צלם האלוקים, את כוח ההתהוות האמיתית.
בני דורנו, צאצאי המכבים, מוזמנים לראות בעידן ה-AI לא איום אלא הזדמנות. להבין שלימוד תורה אמיתי – זה שדורש מאמץ, שאלות, העמקה הדרגתית – הוא בדיוק מה שמבדיל אותנו מהמכונה הכי משוכללת. כשאנו לומדים תורה באופן שמפעיל את החשיבה, מעמיק פנימה ומחבר בין רבדים שונים, אנו מפתחים את אותה "טבעות עין" שבשיאה מגיעה לרוח הקודש – ואנו נוגעים באותו אינסוף שגרם לפך השמן הקטן לדלוק שמונה ימים; למכבים המעטים לנצח את היוונים המרובים.
0 תגובות