לא נעים להודות, אבל חלק גדול מהלחץ ההורי סביב בטיחות לא מגיע בהכרח מהמציאות, אלא גם מהבלבול שלנו בין הגנה אמיתית לבין פיקוח יתר. אם נעמיד את הדברים על דיוקם, ישנם בעצם שני יסודות שצריכים ללות אותנו: בית בטוח שמסיר סכנות מיותרות, ובית ברור שמציב גבולות. שניהם יחד מאפשרים לילדים חופש תנועה שהוא באמת חופש. חז"ל קראו לזה: שמאל דוחה וימין מקרבת. מצד אחד לא קשיחות, ומצד שני - לא רפיון, אלא מבוגר אחראי שמחזיק את הבית באהבה ובשיקול דעת.
בטיחות מתחילה במבנה. כשדלת הכניסה ננעלת כראוי, כשכיסאות לא יכולים להתקרב אל החלון, כשהסורגים תקינים, כשמים רותחים מחוץ להישג יד וכשחומרי ניקוי נעולים בארון - הילדים לומדים שהמרחב מכיל אותם. זאת לא חרדה מצידנו, זו לקיחת אחריות. מחובתנו להעביר לילדים את המסר שגבולות אינם עונש. כשאנחנו מסבירים להם מה מותר ומה אסור, ובמיוחד למה, אנחנו בונים אמון ומרחב פנימי שבו הילד יודע להתכוונן. זהו קו שמוכר גם במחקר ההורי: סגנון הורות סמכותי - חום גבוה יחד עם ציפיות ברורות - קשור לרווחה רגשית והתנהגות יציבה יותר של ילדים.
הלכה למעשה, כדאי להפריד בין שני מסלולים: מסלול בטיחות פיזית שמטופל באמצעים טכניים יחסית, ומסלול גבולות התנהגותי שנבנה ע"י שיחה ותרגול. במסלול הראשון נעזר בבדיקות פשוטות בחדרים, במטבח, במדרגות, בחצר - בכל מקום שהילדים עשויים להיות חשופים לסכנה. זה חוסך אי ודאות ומוריד את מפלס העצבים. במסלול השני אנחנו מנסחים כללי בית ברורים וענייניים, ומקפידים על עקביות. פחות הרצאות, אלא פשוט שגרה שחוזרת על עצמה. כשיש מסילה, הרכבת נוסעת עליה בלי מאמץ.
בנוסף, צריך לנהל שיחה עם הילדים על גבולות הגוף שלהם ועל בטיחות אישית: נוהל ברור ליציאה לגינה, כללים כמו "לא הולכים עם אדם זר", או "לאף אחד, גם לא מישהו קרוב, אסור לגעת בגוף שלך" בצירוף מפת דרכים מסודרת לילד מה עושים אם משהו מרגיש לא בטוח. אנחנו לא מפחידים את הילדים - אלא מעניקים להם הבנה מותאמת לגיל שלהם, בצירוף כלים שמחזקים אותם.
בסופו של דבר, כשאנחנו מחברים בטיחות לגבולות, אנחנו מגלים שהם בעצם שני צדדים של הורות מיטיבה. בית מאורגן מפחית סכנות, גבולות צפויים מייצרים חופש פנימי, והילד לומד שהמבוגר שלידו רואה אותו ושומר עליו. ויש כאן גם שיעור לנו: האם אנחנו פועלים מפחד או מאחריות, והאם הגבול שאנחנו מציבים משרת את הערכים שלנו או את העייפות של הרגע.
0 תגובות