יש פסוק אחד בפרשה, שכדאי לתלות על המקרר: ״והאיש משתאה לה, מחריש״. אליעזר עומד ליד הבאר, רואה את רבקה, רואה איך כל מה שהוא ביקש מתקיים במציאות, ובכל זאת, הוא לא מגיב. (גם לא מוציא את הפלאפון ומתעד את האירוע...) הוא נותן רגע של שקט שמאפשר לו להבין - האם מה שקורה כרגע מול העיניים שלו זה באמת מה שהוא חושב. זה אולי נשמע פשוט, אבל לפעמים, ובעיקר במערכות יחסים קרובות, זה עלול להיות קשה. הילד נכנס עצבני, בת הזוג עייפה, ואנחנו כבר עם הערה או פתרון מוכנים. קוראים לזה "רפלקס התיקון", כי אוטומטית הלב שלנו כ"כ רוצה לעזור, אבל לא תמיד זו הדרך הנכונה.
שתיקה קצרה איננה פסיביות, זו פעולה. כמו ללחוץ על ה־pause כדי לעכל רגע מה שמענו. לפני שאנחנו קופצים לפתרון או להערה, בואו נעצור רגע, נחשוב, מה בדיוק אנחנו רואים? מה בדיוק שמענו כרגע? מה היא או הוא בעצם רוצים להגיד כאן? הרי כולנו יודעים שלפעמים כשהאשה אומרת "אני כ"כ עייפה" הפירוש יכול להיות "אני צריכה תשומת לב", ולכן אם תציע לה ללכת לנוח קצת - פיספסת את העיקר. כשהילד אומר "אני לא רוצה ללכת היום לביה"ס" אולי יש משהו שמסתתר מאחורי האמירה הזו, וזו לא סתם עצלנות. כשאנחנו ממתינים שנייה או שתיים לפני תגובה, אנחנו מזכירים לעצמנו שאולי יש פירוש אחר למה שאנחנו רואים.
לכן, דבר ראשון - רגע לפני שאנחנו עונים או מציעים פתרון, מחכים שלוש שניות לפני תשובה. סופרים בלב, נושמים, ורק אז מדברים. זה לא קסם, אבל זה יכול למנוע טעויות.
כלל שני: שאלה לפני עצה. הילד אומר שקשה לו עם המלמד. אז במקום הרצאה על כבוד, אפשר לנסות: ״מה הכי מציק לך?״ או ״מה היית רוצה שיקרה מחר?״. לפעמים עצם השאלה פותרת את הבעיה.
כלל שלישי: משפט עוגן. משהו קצר שמחזיק את ההקשבה: ״אני איתך״, ״תני לי להבין״, ״ספרי עוד קצת״. זה משפט קצר, כמעט טכני, אבל הוא נותן לצד השני את התחושה של מקום בלב.
בזוגיות, השהייה הזאת זו מתנה שמפחיתה ויכוחים עוד לפני שהם מתחילים. כשהיא משתפת בעומס ואתה קופץ מיד לפתרון, היא מרגישה שאיבדה רגע של הבנה. כשהוא חוזר מבית המדרש או מהעבודה, זורק משפט ואת מגיבה מהר מדי, אולי פיספסת את הכוונה. ההפסקה הקטנה הזו עושה טוב לשני הצדדים. היא גם מפתחת סקרנות, וסקרנות היא דלק טוב לקשר. היא מעבירה אותנו ממצב של הוכחה למצב של בירור.
ומה לגבי הומור? מותר, אפילו כדאי. חיוך קטן יכול להוריד מתח, כל עוד הוא לא על חשבון הכאב. יש הבדל בין ״נו באמת, אל תהיה דרמטית״ לבין חיוך שאומר: ״אני איתך אל תדאגי, תראי שבסוף נצליח לצחוק על זה״. הומור במידה מזכיר לנו שאנחנו בצד אחד של השולחן, לא בשני צדי המתרס.
כמובן שיש מצבים שדורשים תגובה מהירה: סכנה, חוצפה גלויה, גבולות ברורים. שם לא ממתינים. אבל רוב השיחות בבית הן לא כיבוי שריפות. הן אולי רק מרגישות ככה. לכן השהייה הקטנה הזו, היא התיקון הכי גדול. היא מבטאת את האמון שלנו בה׳ שמוליך את הסיפור, גם כשאנחנו לא פותרים אותו מיד.
לתגובות yehiratson@gmail.com
0 תגובות