אתם בטח מכירים את הרגע הלא נעים הזה. הילד חוזר מהחיידר או מהסמינר, זורק את הילקוט, ניגש למטבח, ולפני ששתיתם כוס מים - הוא זורק שאלה שלא חלמתם לשמוע בגיל הזה. על מחלה, על השגחה, על כסף, על פוליטיקה, על משהו שקרה למישהו במשפחה. לפעמים זו רק הערה קטנה שהוא שמע "על הדרך", אבל אתם מרגישים שהוא חשב על זה כל היום.
גם אנחנו גדלנו בעולם שהיה בו רעש, אבל היו בו פחות הסברים. ידענו שקורים דברים, לא ידענו בדיוק מה. היום, גם בלי להיכנס לנושא המסכים, הילדים חיים בתוך ים של מידע. שיחות של מבוגרים, מודעות ברחוב, כותרות, פליירים, ילדים אחרים שעברו דברים ושולפים סיפורים בלי פילטר. והלב הצעיר שלהם מנסה לעבד הכול - בלי שיש לו את הכלים של המבוגרים.
חשוב לציין: הבעיה המרכזית היא לא עצם הידיעה, אלא הבדידות שבתוכה הילד נשאר עם הידיעה הזו. ילד יכול לשמוע על מחלה, על משבר, על משהו מפחיד - וכאילו "להמשיך הלאה". אם יש לידו מבוגר שעוזר לו להלביש למידע הזה מילים, אמונה, פרופורציות - הוא ילמד להכיל את זה, ולשים את זה בלב ובמוח במקום הנכון. אבל אם הוא נשאר לבד עם המחשבות - הדמיון משלים את החסר, ולא תמיד לכיוון הטוב.
כאן נכנסת האחריות שלנו כהורים. לא להיות "מוסרי מידע" בלבד, אלא "מתורגמנים" של המציאות. אם אתה מרגיש שהבן שלך חוזר שקט מדי, או אם את מרגישה שהבת שלך מזכירה שוב ושוב את אותו אירוע, זה לא "סתם". זו הזמנה בשבילנו לפתוח חלון. לא צריך "לפתוח בחקירה", אלא פשוט להגיד משפט כמו: "אז דיברו היום בכיתה על (משהו), איך היה לך עם זה?". או: "נשמע שקצת הופתעת ממה ששמעת, רוצה לספר לי?"
"הבן שלך שוב עשה בעיות" | הטעות הזוגית שמפרקת את הבית
וכאן יש נקודה חשובה מאוד, אפילו קריטית. כדי שהילדים באמת ידברו איתנו, הם צריכים לחוות אותנו כאנשים שמסוגלים להכיל. כשילד משתף, ואנחנו מיד נבהלים, מטיפים או סוגרים את השיחה ב"עזוב, זה שטויות" - בפעם הבאה הוא ישתוק. לעומת זאת, כשאנחנו נותנים מקום – "אהה..הבנתי, זה באמת נשמע מבלבל", "וואוו, לא פשוט לשמוע דברים כאלה" - אנחנו אומרים לו בלי מילים: מותר לך להרגיש, ואנחנו כאן איתך בתוך זה.
שלמה המלך אומר "חנוך לנער על פי דרכו". חלק מה"דרכו" של הילדים והנוער היום זה "עולם המידע" שהם חיים בו. אי אפשר להתעלם מזה, וגם לא צריך. אפשר לשאול: מאלו מקורות כן מתאים לו לקבל תשובות? עם מי הוא יכול להתייעץ חוץ מאיתנו? מי המבוגרים שאנחנו סומכים עליהם שידברו בשפה דומה לשלנו? השאלות האלו עוזרות לנו לא רק לסגור דלתות, אלא גם לפתוח דלתות נכונות.
דרך מעשית אחת היא ליצור בבית "זמן שאלות" טבעי. לדוגמא בזמן קבוע של השכבה שבו אנחנו שואלים: "יש משהו ששמעת היום ולא היה לך את מי לשאול?". כשיש רגע כזה, הילד כבר יודע מראש שיש זמן ומקום לדברים שמתרוצצים לו בראש. את הטריק הזה למדתי ממלמד של אחד הבנים שלי שלומד בכיתה ז', שקבע להם זמן שנקרא "שעת השקפה" שבו הילדים כותבים על פתק (כדי לשמור על אנונימיות) כל מיני שאלות שיש להם בראש (כמו - "מה עושים כשחבר מעליב אותי" או "מה זה אינטרנט") ומכניסים לקופסא. ב"שעת השקפה" המלמד הזה שולף פתקים באופן אקראי ועונה להם על השאלות. מניסיום, הבן שלי מאוד אוהב את השיעור הזה.
ועוד נקודה עדינה: כדי שהילדים יקבלו מאיתנו שפה מאוזנת על העולם, אנחנו צריכים לדאוג גם לעצמנו. אם אנחנו מוצפים מחדשות, מדאגות ומדיבורים על כסף וביטחון, זה זולג אליהם, אפילו בלי שדיברנו איתם באופן ישיר. לפעמים הצעד הראשון בהגנה על הנפש שלהם הוא דווקא לצמצם את המידע שמציף אותנו, ההורים, ולהחזיר לעצמנו שקט פנימי בסיסי.
בסופו של דבר, ילדים לא מחפשים הורים שיודעים הכול, אלא הורים שמחזיקים להם את היד בתוך ה"לא ברור" הזה. מותר לנו לומר: "אני לא יודע הכול על מה שקרה, אבל בוא תשאל, אולי אני יודע משהו", או: "יש דברים שהקב"ה לא מגלה לנו, וגם אני מרגיש שזה קצת מפחיד". כך הילד לומד שעולם האמונה והעולם הרגשי לא סותרים זה את זה - הם יכולים לשבת יחד באותו המשפט.
והכי חשוב - "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם אל האדם". כשאנחנו רגועים יותר, מכילים יותר, פחות נבהלים מהשאלות ויותר סקרנים לגביהן, הם מרשים לעצמם להיפתח אלינו. עולם המידע לא הולך להיעלם, אבל בתוך העולם הזה אפשר לבנות בית שבו השאלה לא מפחידה, ואבא או אמא הם המקום הראשון שהילד ניגש אליו כשמשהו גדול מדי על הלב שלו.
לתגובות - yehiratson@gmail.com
0 תגובות