יש רגעים בחיים שבהם דווקא הפשטות מושכת את תשומת הלב שלנו. שימו לב לבקשתו של יעקב אבינו, כשהוא בדרכו לחרן: "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש." רק לחם. רק בגד. רק מה שצריך כדי לחיות.
מאחורי הפשטות הזו מסתתרת תפיסת חיים שלמה. ה'כלי יקר' מסביר שיעקב ביקש במדויק את המידה הנכונה - לחם כדי לאכול, ובגד כדי ללבוש. לא יותר מזה. וזו לשונו: "אלא ודאי שרצה לשלול בזה, שלא יתן לו לחם יותר מכדי אכילתו, ובגד יותר מכדי צרכו, וינצל מן החטא" הוא מבקש שפע, אבל כזה שלא יכביד על הנפש, לא יגרום לו ל"פספס" את העיקר, להחטיא (חטא) את המטרה. והסיבה לכך עמוקה: שורש היציבות הפנימית טמון בהכרה שיש גבול למה שאני באמת צריך.
בדור שלנו, זו אולי אחת המשימות הקשות ביותר. אנחנו חיים בעידן שבו הכל “נגיש” - כמעט כל דבר שנרצה נמצא במרחק הקלקה אחת. לכאורה, זו ברכה. בפועל, זו עייפות מתמשכת. כי ככל שיש לנו יותר, כך נדרשת מאיתנו יותר אנרגיה לנהל את זה. "מרבה נכסים - מרבה דאגה". עוד החלטה, עוד אחסון, עוד השוואה, עוד בחירה. גם הדברים הטובים, כשהם רבים מדי, מתחילים להכביד.
אנחנו נוטים לחשוב שהשקט והאושר נמצאים בדבר הבא - עוד חיסכון, עוד ביטחון, עוד רווח. אבל השקט האמיתי לא מתחבא בקצה של "עוד משהו". הוא נמצא בדיוק ברגע שבו אדם לוחש לעצמו: יש לי. מספיק. זה לא חוסר שאיפות - זו שלווה.
רבינו בחיי כותב על הצדיקים שהם אינם מבקשים מותרות, “כי נטיית אדם אחר בקשת המותרות גורמת לו מהומות רבות”. איזו אמת פשוטה וחותכת. אנחנו לא שמים לב כמה מהר המרוץ החיצוני הופך למהומה פנימית. הצורך להספיק, להוכיח, לעמוד בקצב - זה שוחק את הנפש. הלב נעשה טרוד, כאילו הוא צריך לנהל איזה תאגיד. וכשמגיע רגע של שקט, אנחנו לא תמיד יודעים מה לעשות איתו.
פה מגיעה הבקשה של יעקב. לא מתוך סגפנות, אלא מתוך הבנה רוחנית עמוקה: אם אבקש רק את מה שדרוש לי באמת, אשמור מקום למה שאי אפשר לקנות - זמן, שקט, לנשימה, רוגע.
הפער בין "מה שיש לי" ל"מה שאני צריך" הוא אולי אחד הפערים העמוקים של הדור שלנו. הוא נוגע בכל תחום - בחומר, בזמן, במידע, ואפילו ברגש. אנחנו מוצפים. ודווקא מתוך ההצפה הזו, נולד געגוע לחיים פשוטים יותר. חיים שבהם יש מרחב לנשמה להיות מי שהיא.
אפשר להתחיל בקטן. להשאיר מקום ריק ביומן. לא למהר למלא כל רגע. לומר “לא” לדבר אחד, כדי לומר “כן” לעצמנו. להתפלל לא רק על פרנסה, אלא על המידה הנכונה.
כשיעקב מסיים את תפילתו ואומר “ושבתי בשלום אל בית אבי”, מסביר ה'כלי יקר' שהשלום הזה איננו רק חזרה הביתה פיזית - זה שלום מהחטא, מהבלבול. שלום של אדם שיודע שהוא לא נמדד בכמות, אלא באיכות.
והתפילה הזו כ"כ מתאימה גם לנו, היום: לא שנפסיק לשאוף, אלא שנלמד לשאוף נכון. שנדע לזהות מתי הרצון גדל מהר מדי, ומתי הוא כבר לא משרת אותנו. שנבקש לחם - כדי להיות שבעים, ובגד – כדי לחיות בכבוד. ושנדע להסתפק בזה, בלב שלם.
כי לפעמים, דווקא מי שמבקש מעט - זוכה הרבה.
0 תגובות