לפעמים זה קורה אחרי שיחת טלפון מהמלמד, לפעמים ביציאה מאסיפת הורים. אחד מכם יוצא משם כואב וטעון: "די. הילד הזה צריך גבולות". השני יוצא עם רחמים בעיניים: "מסכן. הוא כ"כ רגיש, הם לא רואים אותו". בלי לשים לב, אותו ילד נהיה "שלך" או "שלי". משם הדרך קצרה למשפטים כמו: "הבן שלך שוב עושה בעיות" או "הבת שלך שוב לא הכינה שיעורי בית".
בתוך הפרשה אנחנו פוגשים בדיוק את הנקודה הזו: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָו… וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". יצחק רואה את עשו. רבקה רואה את יעקב.
בראש ובראשונה צריך לומר שזה טבעי. אנחנו שונים. גדלנו בבתים אחרים, חווינו ילדות אחרת, לכל אחד מאיתנו יש תכונות שמתחברות לילד מסוים יותר מאשר לאחר. יש ילד שדומה לאמא בנפש, יש ילד שמזכיר לאבא את עצמו בגיל תשע. משיכה כזו או אחרת היא לא פגם מוסרי, היא חלק מהאנושיות. הבעיה מתחילה כשהמשיכה הזו נהפכת למחנה.
מחנה אומר: אני והילד הזה בצד אחד, ואתם – הצד השני. ברגע כזה הילד כבר לא שומע "אבא ואמא", הוא שומע "אבא נגד אמא" או "אמא נגד אבא". לפעמים הוא אפילו לומד להשתמש בזה: אם אבא לא מרשה - הולכים לאמא; אם אמא מקפידה - פונים לאבא. לא צריך להסביר כמה זה שוחק את הזוגיות וכמה בלבול זה מייצר בנפש של ילד.
אז מה כן אפשר לעשות?
קודם כול, להחליט שהדיון החינוכי האמיתי מתרחש בינינו, לא מול הילדים. אם אחרי אסיפת הורים אתם מרגישים שאתם לא מסכימים, אפשר לומר אחד לשני: "בוא נדבר על זה בערב, כשנירגע". אפשר להחזיק כמה שעות בלי להחליט שום דבר סופי, רק כדי לא לגלגל את המחלוקת ישר לארוחת הערב עם כולם. אחר כך, כשיש רגע שקט, שכל אחד ישאל את עצמו: מה באמת חשוב לי פה? זה באמת חשוב לי, אישית, או אולי לחץ חברתי? האם אני מזדהה עם הילד הזה? האם אני מנסה לתקן דרכומשהו שכאב לי בילדות?
בסופו של דבר, שיחה כזו תשמע אחרת מהטון הרגיל של "את תמיד מרחמת עליו" או "אתה תמיד קיצוני". במקום לתקוף את בן הזוג, אפשר לדבר על עצמנו: "קשה לי לראות אותו סובל ככה", "אני דואג שהוא יאבד שליטה". משפטים אישיים פותחים דלת, לא סוגרים.
דבר נוסף הוא לחפש את המשותף לפני השונה. כמעט בכל זוג נמצא בסיס של הסכמה: שנינו רוצים טוב לילד, שנינו מאמינים שצריך גבולות, שנינו רוצים לשמור על כבודו ועל כבוד הבית. אם את הבסיס הזה מניחים על השולחן ומתחילים משם - כבר פחות מפחיד לדבר על ההבדלים בפרטים: כמה חזק להעיר, איזה עונש כן לגיטימי, איפה מוותרים. אפשר אפילו לומר בקול: "הרי ברור ששנינו אוהבים אותו, אז בוא/י נראה איך עושים את זה".
חשוב גם להיזהר מלשון שמסמנת ילדים. "הוא הבעייתי", "היא המפונקת", "הוא הצדיק של הבית". לפעמים זה נאמר בחצי חיוך, אבל ילד שבמשך שנים שומע תווית - יגדל לתוכה. אפשר לתרגל בבית שינוי לשון: לדבר על התנהגות, לא על מהות. לא "אתה ילד עצלן", אלא "היום לא התאמצת בשיעורים". זה נשמע דק, אבל זה ההבדל בין ילד שמרגיש שיש לו סיכוי לבין ילד שמוותר מראש.
ומה עם הילד שאנחנו פשוט פחות מחוברים אליו? כאן נכנסת הבחירה. אי אפשר לכפות על עצמנו רגש, אבל אפשר ליצור רגעים. להיות איתו עוד כמה דקות לפני השינה, למצוא תחום קטן שמשותף לשנינו - חידה, משחק, סיפור קצר, הליכה למכולת. האהבה לפעמים מגיעה אחרי המעשים, ולא יוצרת אותם.
לסיכום - אולי לא נצליח לבטל את הפערים בינינו, וגם לא צריך. אבל אם הילד יגדל בידיעה שגם כשהוא מתקשה - הוא לא "של אמא" נגד "אבא", אלא של שניהם ביחד - כבר עשינו הרבה יותר ממה שנדמה לנו.
רוצים גם אתם לדעת איך לנהל את הבית על מי מנוחות, לנהל שיחות רגועות ולהשרות אווירה חמה? לחצו כאן >>>
0 תגובות