משפטים שמשום מה נאמרו השבוע

אז זהו, שנתניהו מנע אותה. פעמיים. בפעם הראשונה, כשהליכוד החל בקמפיין המגעיל נגד הבית היהודי. שידורי התעמולה של הליכוד הזכירו ערב אחרי ערב את הפשעים החמורים של הציונות הדתית לדורותיה: מרצח רבין ועד הפרדת סניפים בבני עקיבא. התוצאה לא הייתה התחזקות הליכוד אלא התחזקות יש עתיד. המנדטים עברו מבנט ישר ללפיד, מגוש הימין האידיאולוגי לגוש הלא-יודע. בפעם השנייה, מסיבה מסתורית כלשהי יו"ר הליכוד לא צלצל ליו"ר הבית היהודי אחרי הבחירות. משם הכול התחיל להתבלבל. בנט נלחץ, פנה לדבריו לחרדים כדי להקים איתם ברית ונתקל בסירוב, ואז פנה ללפיד שחיבק אותו בחום. אז מה רוצים מבנט? אסור לו לדאוג למפלגתו? הוא הרי לא הביא 12 מנדטים כדי לשבת באופוזיציה ולהקדיש את ארבע השנים הבאות לכתיבת סטטוסים עם שלוש כוכביות.

2. "אני לא מחרים חרדים"

בנט אומר שהוא לא מחרים את החרדים. הוא רק הולך עם לפיד, ולפיד אומר שהוא כן מחרים את החרדים. זה מזכיר שאלות פסיכומטרי ברמה שאפילו אני יודע לפתור: א' מחרים את ב', ג' הולך רק עם א' אבל אומר שהוא לא מחרים את ב'. אז מי מחרים את ב', ילדים?

חבל. בנט היה יכול להיות גשר ציוני-דתי אמיתי ולפתור את הסיפור הזה. אולי הוא עוד יכול. הוא פשוט צריך להגיד לאח החדש שלו: "יאיר, אני איתך, מילה שלי זו מילה, אני לא נכנס בלעדיך, אבל למה זה אומר שגם אני מחרים חרדים? בוא ניכנס שנינו בענק, ואז נכניס את ש"ס. או ג'. תבחר אתה. נכניס אותן אפילו מוחלשות, אבל הן יהיו איתנו ולא נגדנו. אי אפשר לבצע מתווה שקשור בחרדים בלי החרדים".

בנט לא אמר זאת, אבל הוא ממשיך להגיד שהוא לא מחרים חרדים.

3. "יש פה פוליטיקה חדשה"

מספרים לנו על 19 מנדטים ועוד 12 מנדטים שהם פשוט פוליטיקה חדשה-דנדשה. ממש מהניילון. אבל רגע, בתוך כל המשהו-חדש-מתחיל הזה, הרשימות של בנט ולפיד בעצם שותקות ומהנהנות. האם יש 11 אומרי-הן אוטומטיים מאחורי בנט? לא נראה לי. אז למה בינתיים הם כולם מפרסמים תגובות זהות בתוכנן, ממש כאילו קיבלו את אותו תדרוך מהמטה? איילת שקד והרב בן דהן באמת חושבים אותו דבר על הכול, בלי שום הבדל וניואנס? וואו. ושם עוד היו פריימריז דמוקרטיים ותוססים, אבל מה באמת קורה ביש עתיד? כנראה יעל גרמן הצטרדה נורא, וגם עופר שלח איבד את קולו השבוע (אולי מרוב שירי ביטלס רועשים שהם צעקו יחד במסיבות הניצחון). אין דרך אחרת להסביר את השתיקה המתואמת הזו. אולי באמת יש 18 גמדים מאחורי לפיד, כמו אז, בימי 'שינוי' הלא עליזים? הרי מדובר דווקא באנשים שעשו משהו בחייהם, ושמעולם לא הסתירו את עמדותיהם. אז מה, לרות קלדרון אין איזה מדרש יצירתי על המצב? היא בתענית דיבור בגלל הגזירה על עולם התורה?

4. "נצביע בעד פינוי מאחזים, נצביע בעד הקפאת בנייה, נתמוך במהלכים מדיניים, נצביע בעד קיצוץ תקציבים להתנחלויות"

ביום ראשון השבוע הלכתי לישון כשש"ס היא מפלגת ימין שמשתוקקת להיכנס עם בנט לממשלת נתניהו, וקמתי למחרת בבוקר כשש"ס מקריאה את דף המסרים של יריב אופנהיימר. בהתחלה חשבתי שזו בדיחה. באמת. הייתי בטוח שהש"סניק ששמעתי בשידור מדבר בסרקזם. אבל לא. הם באמת מבטיחים – בינתיים רק בהצהרות לוחמניות ובהודעות לעיתונות – לנקום בבית היהודי דרך ההתיישבות. כלומר, אם אנחנו בקואליציה אנחנו נאמני ארץ ישראל, ואם אנחנו באופוזיציה אז חכו חכו מה נעשה לכם. אתם יודעים מה? אתם תראו, אנחנו נצא מהישיבות ונתגייס לצה"ל רק כדי לא לסרב פקודה ולפנות את היישובים שלכם!

די, נו, חבר'ה, אתם רציניים? אתם בטוחים שהבוחרים שלכם עומדים מאחורי השיח הילדותי הזה? אתם בטוחים שאתם עומדים מאחוריו? והאם רשימת הנקם שלכם כוללת את התנחלויות הענק ביתר עילית וקריית ספר?

אני באמת לא מבין את שיח הנקמה הזה, כאילו ארץ ישראל שייכת למישהו, והתורה שייכת למישהו: למה שמירה על ארץ ישראל היא של הבית היהודי, ועכשיו כדי להעניש אותו דופקים את ההתנחלויות? ובדיוק באותה מידה אינני מבין מדוע עולם התורה הוא של יהדות התורה וש"ס, ואנשים סופר-רציניים אמרו השבוע: "אתם לא הייתם איתנו בהתנתקות אז אנחנו נדפוק לכם עכשיו את הישיבות".

ואגב, גם אם ש"ס תאיים אלף פעם שמעכשיו היא תהיה נגד הכתומים, יהיה לי קשה לשכוח כל כך מהר את בכיו של אלי ישי בבית הכנסת בנווה דקלים בקיץ תשס"ה. בכי כזה אי אפשר לבטל רטרואקטיבית.

5. "החרדים מזלזלים בנו כל השנים"

זה כבר לא עניין פוליטי, אלא משהו תרבותי ודתי עמוק. אולי נפתח בגילוי נאות: בכל פעם שהטור הזה, שכבר מתפרסם פה כשנה וחצי, נוגע בקו התפר שבין החרדים והציונות הדתית, מתקבלים אצלי במייל עשרות מכתבים נזעמים של קוראים משני המגזרים, שנורא נורא כועסים זה על זה. את רבים מהם כדאי, לטובת כולנו, שלא אצטט, אבל זה לא ייאמן מה יש לחרדים בבטן כלפי "המזרוחניקים", ומה יש לכיפות הסרוגות בבטן כלפי "החרדים האלה". אולי זה מעיד על משהו טוב, כי כשכתבתי על יחסי הימין וחנין זועבי מעולם לא קיבלתי מכתבים בסגנון הזה משום צד. כנראה כועסים על מי שאוהבים ומרגישים קרובים אליו.

הפעם דווקא תור החרדים להיעלב. מחרימים אותם, נפתלי ויאיר לא רוצים לשחק איתם בארגז החול. כל חרדי שהעז להיעלב חטף השבוע בפרצוף טיעון מוחץ מאחיו המפד"לניק: "אתם העלבתם אותנו כל השנים. אתם מתנשאים כלפי בתי המדרש שלנו וכלפי הרבנים שלנו, אז עכשיו אנחנו עם לפיד. תלמדו את הלקח". יופי. הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, הם נוקמים.

אז קודם כול, רק בשביל הפרוטוקול, יאיר לפיד העליב מתנחלים ודתיים לאומיים והתנשא עליהם בטורים שלו יותר מכל החרדים ביחד. אני עוקב אחרי כתיבתו ומתלבט כבר שנים את מי הוא יותר הדיר מה"ישראליות" שלו, את השחורים או את הכתומים. לא ניהלתי טבלת אקסל מסודרת, אבל הרושם שלי הוא שדווקא המתנחלים חטפו אצלו יותר. אז עכשיו, את הפרק הפוליטי שלו הוא מתחיל כשהחרדים על סדר היום, ומה אחר כך? אפשר לסמוך עליו בנושאי ארץ ישראל בממשלה שתקום?

אבל בואו נעזוב את הממשלה והקואליציה. הנושא הזה חשוב יותר מכל מה שנכתב כאן עד עכשיו, כי הוא לא פוליטיקה קטנה: למרבה הצער, יש באמת חוסר קשר וחוסר אמון וחוסר הערכה בין עולם התורה החרדי לבין עולם התורה הציוני-דתי. המון עלבונות, המון סטריאוטיפים, המון התנשאות. לא פותרים את זה בשבועיים לחוצים של משא ומתן קואליציוני בכפר המכבייה, אבל זה פצע מדמם ששוב נחשף, וזה עצוב.

מה הפתרון שאני מציע? קודם כול בשביל קירוב הלבבות יבואו כבר ביום ראשון הקרוב כל תלמידי ישיבת פוניבז' באוטובוסים לבנייני האומה לשיר לרב דרוקמן "ימים על ימי מלך תוסיף" באירוע ההצדעה לכבודו. סתאם. האמת היא שאין שום פתרון מהיר מול תחושות עמוקות כאלה, כאמור. זו לא ברית שסוגרים בבית של יאיר לפיד בשתיים בלילה, ובכלל, לא צריך שום הסכמי שלום כתובים אלא תחושה אמיתית של קשר ואכפתיות.

בסיבוב הקודם, לפני שמונה שנים, דווקא הדתיים-לאומיים חשו נבגדים. הם נכנסו לממשלה של אריאל שרון וטומי לפיד, אבל הקדנציה ההיא הסתיימה בעקירת גוש קטיף. אפי איתם (נפתלי בנט במיל') נשאל לימים אם הוא מצטער על השותפות המפד"לית שלו עם לפיד האב נגד החרדים וענה בריאיון בשנת 2010 כך: "בהחלט כן, זו הייתה טעות. לא זיהיתי במפלגת שינוי את הרצון לפעול באינטנסיביות נגד האושיות היהודיות של עם ישראל כסדר יום שיטתי. לא הכרתי את התרבות הזו. בסוף יצאנו מהממשלה בגלל ההתנתקות, אבל אחד קשור בשני. אלה היו שני תהליכים של רמיסה גסה של ציבורים דתיים. אני נגד כפייה דתית, אבל השיסוי שנעשה בחרדים הכשיר את הלבבות גם לשיסוי בציבור המתנחלים. האווירה הציבורית הוכשרה, וכך קרה שהכול הפך להפקר: החרדים, המתיישבים, הארץ, ההתחייבות לבוחר, ההתחייבות לקבל את הכרעת משאל המתפקדים בליכוד. הכול".

לציטוט המצמרר הזה אפשר לצרף עוד ציטוט שנוגע לאותם ימים. ראש ישיבת הר-עציון, הרב יעקב מדן, האיש שכה מזוהה עם אמנת גביזון-מדן ועם ניסיונות הידברות עם הציבור החילוני, אמר ערב ההתנתקות בריאיון נרחב ל'הארץ' את הדברים מעוררי המחשבה הבאים: "בברית שלנו עם האליטות החילוניות היו הרבה מאוד זיופים. בדיעבד התברר שרבים מאוד מאלה שישבו איתנו ונדברו איתנו גלגלו עיניים. בשעת מבחן הם לא עמדו במבחן. הפנו לנו גב. אנחנו, כדי להגיע לברית עם האליטות החילוניות הזנחנו את הברית היותר טבעית לנו עם הציבור החרדי. היום אני חושב שזו הייתה טעות. בעתיד ננהג אחרת. בעבר, עם כל הוויכוח, חשבתי שיש לנו גם מה ללמוד מן האליטה החילונית. אחרי שראיתי את האליטה החילונית תוקעת לי סכין בגב ומפנה עורף לערכים שלה עצמה - דמוקרטיה וזכויות אדם - אין לי יותר מה ללמוד ממנה. הרי מה שקרה כאן מבחינה דמוקרטית הוא חרפה. ומה שקרה כאן מבחינת הגנה של מערכת המשפט על זכויות האדם הוא בושה. בתי המשפט, העיתונות, מכוני המחקר – איש לא שמע אותנו. איש לא שמע את הזעקה שלנו. אבל זה לא רק אנחנו. האליטה הדמוקרטית לא נשארה נאמנה לערכים שבשמם היא דיברה כל השנים הללו. על כן אין ערכים חיוביים שאני יכול לקבל ממנה. אני בבעיה קשה איתה. הדיאלוג הבא שלי לא יהיה עם המכון לדמוקרטיה אלא עם הרב אלישיב. רק אז, כשהציונות הדתית והציבור החרדי יעמדו יחד, מקומנו יהיה אחר. ההתייחסות אלינו תהיה אחרת".

סוף ציטוט. יהי רצון מלפני אבינו המשותף שבשמיים שלא נתרפק על ציטוטי "חטאנו פשענו" או "אמרנו לכם" דומים בעוד כמה שנים, אמן.