האירועים במדינת ישראל חולפים להם במהירות האור. רק לפני כחודש (ואפילו פחות) השתוללה בכלי התקשורת מערכת משומנת היטב של הסתה חריפה, חמורה וגלויה לעיני כל, נגד הציבור החרדי על כל גווניו ומגזריו.
מסע בעקבות ההסתה
החרדים, שאף פעם לא היו אהובי המגזר החילוני, זכו למטח של ביקורות, כאשר הסיבות מתחלפות מדי יום (מה שאומר שמדובר רק בתואנות) ומייצרות עוד ועוד כותרות התוקפות את המגזר. זה החל בחוק הגיורים עת נטען כי החרדים החשוכים אינן מסוגלים לקבל את החיילים שתורמים הכול למען מדינת ישראל, ולא יכולים לזכות בגיור מטעם הרבנות הצבאית; המשיך בהתרסות הרבות נגד הציבור החרדי שאינו מוכן לקבל את תוכניות הליב"ה של משרד החינוך.
על קטע זה, של הליבה, יש תמיד פיתוחים – כמו "החרדי שלא עובד", "המשתמט", "חי על חשבון הציבור" וכדו´; ולאחרונה מסע רדיפה חסר תקדים נגד ה´משתמטים´ משירות צבאי, המנסים לכאורה לרמות את הרשויות ולטעון כי תורתם אומנותם, בעוד – כך על-פי כלי התקשורת – הם אינם לומדים כלל. גלי ההסתה אמנם נחלשו בשבוע האחרון, אלא שאל דאגה – אחרי שהתקשורת תתאושש מההלם של פרישת ברק שטרפה את כל הקלפים, הם יחזרו להובי הנצחי שלהם, ´החרדים´, ובקרוב יימצא נושא חדש אשר יהווה עילה לתקיפת הציבור החרדי על-ידי התקשורת.
ההכפשות והגינויים מצד כלי התקשורת חרגו מהכלים המצויים אשר בהם משתמשת התקשורת בתקיפת השנואים ביותר עליה. החרדים זכו להיות מושווים לגרועים שבאויבנו וההסתות נדפו ריח חריף של אנטישמיות שלרבים מזכיר את התקשורת בגרמניה של לפני המלחמה.
"אמרת שחור אמרת פרזיט"
בתוך בליל השנאה הזה, נשמע קולו של אדם אחד, שיצא והגן בפומבי על הציבור החרדי. אדם שמן הסתם אינו חושש עוד לקרירה שלו, אינו חושש מקן הצרעות בו הוא שרוי, אשר יצא בריש גלי והכריז כי הציבור החרדי מותקף על לא עוול בכפו, הוא גם אמר שאינו מבין את גלי ההסתה הקשים נגד הציבור.
האיש – יהורם גאון – אושיה ישראלית מוערכת מזה שני דורות ומה שמכונה "אייקון תרבותי", מגיש תכנית שבועית ב´קול ישראל´, בה סיפר על הרגשות שאופפים אותו בעת שהוא שומע את הדברים החמורים הנאמרים על הציבור החרדי: "פליאה בעיניי איך המילה ´חרדי´ הפכה למילת גנאי", אמר גאון, "אמרת חרדי, אמרת פרזיט, אמרת שחור. לעיתים זה כל-כך נורא, ואתה תוהה ונדהם עד היכן זה מגיע".
גאון אף הוסיף וסיפר על מקרה שזעזע אותו לאחרונה: "ברמת-אביב יש בחור חביב מחב"ד שעובר בקניון הגדול בבתי הקפה ומבקש מאנשים להניח תפילין. אנשים בחלקם נענים לו ובחלקם אומרים לו שהניחו. הוא ממשיך, אינו כופה את עצמו. הוא ממש עובר כאילו היה איזה רוח. רוח טובה או רעה, תלוי למי. השבוע שאלתי עליו, כי לא ראיתיו זמן רב. הוסבר לי שאנשים בקפה התלוננו, אנשים התרעמו על כי דמותו מפריעה להם לאכול. כן, מה ששמעתם, דמותו מפריעה להם לאכול. זה נשמע קצת מוגזם, אפילו לרמת-אביב, לא?. דמות של איש עם תפילין מפריעה לאנשים לאכול?", תמה גאון בעצב.
ליבת הליבות: התורה
בהמשך אף הסביר גאון על לימודי הליב"ה, ושיבח אותם, אבל אמר כי ליבת הליבות היא לימוד התורה – אשר בלעדיה, לא היינו קיימים כלל.
דבריו של האיש, שמגיע מתחום ´התרבות´, שזה התחום הרחוק יותר והעוין יותר את החרדים (תשאלו את ר´ אורי זוהר, הוא יספר לכם דבר אחד או שניים) הפתיעו רבים. שהרי בימים אלו לא נמצאים רבים אשר יוצאים בפומבי ומגינים על הציבור החשוך, הגזען והפרימיטיבי ביותר במדינת ישראל. דבריו של גאון עוררו עניין. כבר באותו השבוע בו דיבר גאון ברדיו, פנה אליו ´שעה טובה´ בהצעה לערוך סיור בלב הפועם של היהדות החרדית בירושלים, ודווקא באזורים שבשליטת ´העדה החרדית´ שבה רבה השפעתם של אנשי נטורי קרתא, ואכן לפגוש את היהודים שאינם מכירים במדינה, רחוקים ממנה, מבקרים אותה. גאון יש לומר הסכים מיידית. "לכבוד הוא לי", אמר. "אני אמנם ירושלמי, אך שנים לא ביקרתי ב´מאה שערים´". בוא תראה איך נראה עולם היהדות אותו שיבחת, הצענו לו, והוא שש. ביום א´ השבוע המפגש המרתק בין העולמות נערך, וגאון יחד עם כמה מדוברי חוגי העדה החרדית יצאו יחדיו לנוע בסמטאות.
כפי שלמדנו מההיכרות של חלק גדול מהציבור במאה שערים עצמה עם האיש, כנראה שלפחות לחלק מהקוראים אין צורך להסביר מיהו האיש. אך בכל זאת נביא מעט מהביוגרפיה שלו: יהורם גאון נולד בירושלים לפני שבעים ואחד שנה. אביו, יוצא יוגוסלביה, נשא לאישה יהודיה טורקית בעת ששירת בטורקיה. הוא שב לישראל שם נולדו לו שני בנים: יהורם ובנימין (בני). יהורם הצעיר התבלט בכישורי המשחק והשירה שלו מגיל צעיר והפך לשם דבר בתרבות הבידור הישראלית. קשה למצוא כיום אדם חילוני אשר אינו מכיר את גאון, כאשר כאמור בהמשך הכתבה תופתעו לגלות כי גם במגזר החרדי יודעים רבים מיהו. גאון יצר הפקות, שר שירים, הוציא אלבומים ובמשך השנים נהפך לאבן דרך / אושיה / אייקון ב"תרבות הישראלית".
הוא מגיש מזה מספר שנים לא מעט (בהפסקות) תוכנית אישית בימי שישי בצהריים בקול ישראל בשם "גאון ברדיו", שבה הוא מדבר על אירועים אקטואליים שהתרחשו באותו שבוע ומביע את דעותיו האישיות. בשנות התשעים הציג את מועמדותו למועצת העיר ירושלים ונבחר כחבר מועצת העיר ומחזיק תיק התרבות.
הדימוי של גאון הביא לבחירתו לשיר בטקס קבלת פרס נובל לשלום ב– 1994, בו זכו יצחק רבין ושמעון פרס. כמו-כן, גאון משמש כקונסול הכבוד של צ´ילה בישראל. הוא משמש כנשיא עמותת ´ארקאדאש´ – קהילת יוצאי טורקיה בישראל. כמו-כן, מעורב גאון בפעילות למען הציבור החרדי. הוא מכהן כחבר בהנהלת המכללה החרדית בירושלים מיסודה של הרבנית עדינה בר-שלום, בתו הבכורה של הראשל"צ מרן הגר"ע יוסף שליט"א, נשיא מועצת חכמי התורה.
איש עסוק הוא יהורם גאון. גם בשלהי הקרירה שלו (כאמור הוא עבר כבר את קו שבעים השנים הראשונות) הוא עדיין פעיל. הופעות, אירועים, כנסים ועוד. ובכל זאת, בבוקרו של יום ראשון השבוע הוא עלה מהשפלה והתייצב.
מפגש עם רבי עמרם בלוי
נפגשנו בכיכר השבת. כאן הייתה נקודת המוצא. אל הסיור התלווה הרב שמואל חיים פפנהיים – מי שמוכר בציבור כדובר הלא רשמי של ´העדה החרדית´. מיד בפתיחת השיחה הסברנו לגאון את המסלול אותו נערוך היום ברחבי השכונה הירושלמית העתיקה, והוא התרגש לחזור אל השכונה לאחר שנים רבות שלא ביקר בה. "אני ירושלמי בכל מאודי", חזר על הדברים שאמר, והוסיף: "אך הביקור האחרון שלי במאה שערים השאיר לי זיכרונות לא טובים מהמקום", סיפר.
כשהתעניינו במה מדובר החל גאון לספר: "לפני הרבה שנים, משהו בתחילת שנות השבעים, רציתי לצלם איזושהי הפקה שנקראה ´אני ירושלמי´, והיא עסקה גם בחיי היהודים החרדים בירושלים. לשם כך ביקשתי לצלם יהודים במאה שערים. אז היה, כדבריו, "נוהג" של גורמים מסוג נטורי קרתא ב´מאה שערים´ לעמוד בפתחו של שער הממוקם ברחוב ולירוק על נשים שהיו עוברות ברחוב בלבוש שאינו צנוע. אני, שחששתי לעמוד שם ולצלם, שאלתי כמה מאנשי השכונה היכן אני יכול לקבל היתר לעמוד ולצלם. מיהו זה שיכול להתיר לי זאת. אחרי בירורים אמרו לי שיש אדם אחד – רבי עמרם בלוי שמו – שהוא זה שיוכל לאשר עבורי את הצילומים.
"לא הכרתי אותו ואת פועלו, אבל ניגשתי אל ביתו בשכונה, דפקתי בדלת וביקשתי להיכנס. הוא הכניס אותי אחר כבוד והתעניין ברצוני. אמרתי לו: ´אתה המלך פה, תתיר לי לצלם בשכונה´. אז הוא אמר לי : ´אני לא מלך. מלך יש אחד והוא בשמים. ואם אתה רוצה לצלם, מי אני שאגיד לך לא?´. אני פירשתי את דבריו כהסכמה, ויצאתי אל הרחוב לצלם. הבאתי צוות צילום שהעמיד את המצלמה אל מול השער, וחיכינו שתעבורנה נשים על-מנת שנצלם את אנשי השכונה שמוחים נגד המעבר של נשים בשכונה בלבוש שאינו צנוע. אלא שאז, משומקום, הופיע לפתע נחיל של תושבי השכונה, חרדים כולם, ובריצה התקרבו אלינו והחלו להכות אותנו ולנסות ולשבור את הציוד שהבאנו.
"הופתעתי מאד לגלות כי בין המוחים היה הרב עמרם בלוי עצמו, כשהוא משתדל להצטנע, ועמד מן הצד מבויש. לצערי מעולם לא נפגשתי איתו שוב ולא יכולתי לדעת מדוע אישר לי לכאורה לצלם ואחר-כך יצא למחות על כך (זה היה ר´ עמרם, שמכבד כל יהודי, אבל מצד שני מחויב לדרכו). אך באותו הרגע כמובן לא חשבתי על זה אלא נמלטתי עם הצלמים כאחוז תזזית, ומאז ועד היום לא שבתי אל השכונה. זהו הזיכרון היחיד שיש לי מהשכונה העתיקה". הבטחנו לו כי כיום, איש לא יתנפל עליו, והוא ייצא מן השכונה עם זיכרונות נפלאים. הוא שש לתקן את הרושם שנוצר אצלו והתחלנו בסיור.
סיפור של ´כפיה דתית´
בתחילה פנינו לביתו של ה´מוכתר´ הלא רשמי (שימו לב שב´עדה´ הכול לא רשמי) של השכונה הלוא הוא הקמב"ץ יואליש קרויס. קרויס, המארח בימות השנה אישי ציבור רבים קיבל את גאון וכמובן את פפנהיים, במאור פנים. הוא עצמו, שמע משהו על השם יהורם גאון, אך מימיו לא שמע וכמובן שלא צפה ב´יצירות´ של האורח. אלא שלקרויס ממש לא איכפת מיהו האיש או לאיזה מטרות הוא בא. הוא מוכן לארח כל אחד בביתו בתנאי כמובן – שיכבד את אורחות השכונה.
הדברים עמדו במבחן ברגע הבא. יהורם גאון שואל את יואליש קרויס אם אין לו בעיה לארח חילוני בביתו, וקרויס מטעים בתשובה את הכלל המנצח: "אני מארח כל מי שבא – בתנאי שלא יפריע למהלך חיי השכונה". "אספר לכם סיפור" ממשיך קרויס. "היה אצלי בחור, שנזרק מביתו וארחתי אותו בביתי במשך שנתיים שלמות. כמו-כן עזרתי לו אף למצוא שידוך והשאתי אותו. ניסיתי להחזירו למוטב ולא עלתה בידי. אחרי תקופה הוא נעלם מפה ואז חזר כשהוא חילוני לגמרי. אני, קיבלתי אותו כמות שהוא.
"אלא שיום אחד אירע פה מקרה שעליו לא יכולתי לעבור בשתיקה. נתתי לבני בן השנה עוגיה ואמרתי לו לברך מזונות. הבחור, שראה את המקרה החל להטיף לי מוסר על כך שאני לא בסדר, וכופה את דעתי על ילדי. ´זוהי כפיה דתית´, אמר. באותו הרגע הבהרתי לו שזה לא בסדר וזה לא יכול להימשך כך. אם אתה לא מוכן לכבד אותי – אני לא אכבד אותך".
גאון, שנראה מרוצה מהסיפור, נזכר בסיפור נחמד, שהזכיר לו את המקרה אותו סיפר קרויס. "היה ילד כושי אחד, סיפר, ששיחק עם גירי צבע לבנים וצבע את פניו. כשפניו צבועות בלבן, בא לאביו ואמר לו ´ראה אבא – אני לבן´. האב התייחס אליו בזלזול ושילח אותו מן החדר. אחר-כך הלך לאימו ואף בפניה טען כי הוא לבן. אף היא לא התייחסה אליו וזלזלה בו. כך עבר בין מכריו וחבריו ומכולם זכה לייחס מזלזל. כשיצא מביתו אמר הילד: ´חמש דקות אני לבן, וכבר אני שונא את כל השחורים´. כך גם אותו החרדי שסיפרת עליו. בקושי הוא הספיק לראות מהו חילוני וכבר הוא שונא את החרדי שניצב מול עיניו".
הכתבה במלואה - מתפרסמת מחר בשבועון "שעה טובה"
