המהפכה השקטה של הציבור החרדי: סיפורו של הקמפוס החרדי בירושלים

בתקופה כזאת, כשהצהרות לוחמניות נשמעות משני עברי המתרס, נדירים הם הסיפורים שעשויים לגרום נחת לשני הצדדים. כזה הוא סיפורו של הקמפוס החרדי בירושלים.

בשקט בשקט, כמעט מתחת לרדאר, נקבעות בשנתיים האחרונות עובדות בשטח. 195 חרדים כבר חובשים בימים אלה את הכובע המרובע ומצטרפים ללשכת עורכי הדין.

בשבועות הקרובים יצטרפו ללשכת רואי החשבון 134 חרדים וחרדיות, שחלקם התמחו גם במינהל עסקים. בממשלה רואים בהם את ראש הגשר שיסחף אחריו את המסה החרדית הגדולה, ונראה שגם בחברה המסוגרת יש לא מעטים שמתפללים להצלחת הקמפוס החרדי של הקריה האקדמית אונו.

בינתיים נראה שהתפילות שלהם נענות. לקראת השנה הקרובה נרשמו כבר יותר ממאתיים תלמידים — זינוק משמעותי — ומספרם צפוי לעלות עוד בחודשים שנותרו, במקביל למסלול משפטים לנשים שעתיד להיפתח. רוחות הזמן והמניע הכלכלי חזקים כנראה מכל הרגל חברתי.

קבלו הצצה אל אחד המפעלים החשובים בדרך לשינוי פני החברה החרדית ושוק העבודה בישראל.

גדר ההפרדה

יום שני בערב, בגן הטכנולוגי מלחה. מאחורי חלונות הענק הירוקים בבניין מספר 8 הלימודים בעיצומם ובמסדרון הרחב אין מקום לסיכה. סטודנטים לחוצים מתרוצצים אנה ואנה, צעקות מתערבלות באוויר. ספרי לימוד מועברים מיד ליד. אחרי הכל, צריך להשלים שנים של חוסר בלימודי ליבה.

"רבותיי, היכנסו בבקשה לכיתה", קורא אחד המרצים מפתח הדלת. "דקה, בבקשה", עונה אחד הסטודנטים. השמש כבר אוטוטו שוקעת, ויש מי שעדיין לא התפללו מנחה.רק דבר אחד לא מצאנו באותו ערב: סטודנטיות. "הבנות לומדות ביום נפרד", מסביר עו"ד משה שמעוני, מנכ"ל הקמפוס.

"אנחנו מקפידים על ימי לימוד נפרדים כדי שזה לא ימנע מאף תלמיד או תלמידה לרכוש השכלה. מעבר לכך מרצות לא מלמדות בנים, ורק מרצים נשואים מלמדים בנות. יש גם בקרת ספרים בספרייה כדי שלא ייכנס פה חלילה משהו לא ראוי, והאינטרנט במחשבים עובד עם תוכנת סינון".

אנחנו נכנסים עם משה לכיתת לימוד ופוגשים 47 עורכי דין בהתהוות. "הציבור החרדי נמצא בנקודת זמן מכריעה", מסביר אחד הסטודנטים. "כרגע הוא בוחן את עצמו ומחליט לאן פניו מועדות ואם ברצונו להשתלב בקהילה כמו שקורה בחו"ל. אנחנו כבר החלטנו".

סביבו מורגשים הנהוני הסכמה. המילה סטודנט, הם אומרים, הופכת אט אט למקור גאווה.מאיר פינקלשטיין, נשוי ואב לארבעה בן 32 ממודיעין עילית, ויוסי אטינגר, בן 28, נשוי פלוס שניים מירושלים, הם מהמצטיינים. מאיר עובד מגיל 26, אז עזב את הישיבה שבה למד.

"יצאתי מהישיבה בשביל לפרנס", הוא אומר. "רק עכשיו אני יכול גם ללמוד במקום שמתאים לי וגם לעבוד".יוסי הצטרף לשוק העבודה למחרת יום נישואיו. גם אותו האילוץ הכלכלי הכריע. "עבדתי בעבודות של חרדים — נהג, עוזר, דברים שאי אפשר להגיע איתם רחוק", מסביר מצטיין הדיקן הטרי.

"לא יכולתי ללמוד כי לא ידעתי כמה זה אחד ועוד אחד. עכשיו, עוד חצי שנה יש לי תואר. החשיבות של מכללה כזאת היא הרבה מעבר לתואר שאני אקבל. כל ההיבטים של השתלבות בחברה כרוכים יחד. הנה, תוך כדי הלימודים החלטתי מרצוני החופשי לעשות צבא והתגייסתי לשנה וארבעה חודשים במודיעין. החלטתי לעשות הכל כדי להגיע לאותה נקודה שבה נמצא חילוני בן גילי".

מאיר: "היום יש אמירה נגדנו שאנחנו לא עובדים. מצד שני קשה להתחרות בבוגר ישיבה. העובד החרדי הוא מסור, נאמן, חריף, וזה רק עניין של זמן עד שיתלוננו שאנחנו משתלטים על כל העבודות".הקשיים של הסטודנט החרדי, מתברר, לא מגיעים רק מבית.

"בתור סגן יו"ר אגודת הסטודנטים פה אני עוזר לחבר'ה למצוא התמחויות", אומר מאיר, "ולמרות שמשה מנסה לארגן לנו התמחויות, רק מעסיקים בודדים מוכנים לקבל אותנו. אנשים שומעים 'חרדי' ומפחדים. הרי אנחנו מצטיירים בתקשורת בתור חבורת טפילים. אז למה שמישהו ירצה להעסיק עלוקה אצלו במשרד?"

בינתיים מתאספים סביבנו עשרות סטודנטים סקרנים. "רובנו לא מצליחים למצוא מקום להתמחות", הם אומרים. "מעסיקים פשוט לא מוכנים לפתוח לנו את הדלת". תלמיד עם זקן ופאות מאחורי אוזניו מספר: "הייתי בראיון ברשות המיסים. פרקליטה בכירה שם שאלה אותי על ההתחלה אם עשיתי צבא. לי, שעשיתי שירות אזרחי, פשוט אין סיכוי שם. לא ככה עוזרים לנו להשתלב בחברה".

"אני רק מבקש לעבוד", אומר ראובן ביטון, "לא מבקש שתשימו מזוזות או תחזרו בתשובה".

למחרת באותה שעה המסדרון מלא בסטודנטיות למינהל עסקים, והאווירה רגועה בהרבה. רוב התלמידות, בוגרות סמינרים, חובשות פאה, חלקן במטפחת שמכסה את כל הראש. הרווקות הן מיעוט זניח כאן. "חיפשתי מקום שיאפשר לי לחוש בנוח להיות חרדית", מספרת פרידה, המשתייכת לחסידות גדולה.

היא נשואה, לראשה פאה ולידיה שרוולים ארוכים אף שבחוץ חם מאוד. "זה הולך ונהיה מקובל בעולם החרדי. הרי אצלנו האישה היא המפרנסת. אז המכללה מאפשרת לנו לפרנס בעבודות יותר מכובדות. אין מצווה לעבוד בעבודה אפורה ולהרוויח גרושים, להפך".

כדי להוכיח שהלומדות אינן שוליים, היא מצביעה על אחת התלמידות שנכנסו לכיתה, בתו של רב הכותל שמואל רבינוביץ'. בכיתה הסמוכה, אגב, לומדת בתו של אריה דרעי.

דו קיום

הקמפוס נולד בכלל במוחו של איש חינוך חילוני — רנן הרטמן, מייסד ומנכ"ל הקריה האקדמית אונו. הוא רתם לעניין את עו"ד משה שמעוני (42), ששימש בעבר מנכ"ל משרד הדתות, ומקורב מאד לאריה דרעי ולרב עובדיה יוסף. שמעוני נשוי לנכדתו של הרב — חני בר שלום, בתה של הרבנית עדינה בר שלום שעומדת גם היא בראש מכללה לנשים חרדיות."מרן נתן את ברכתו", אומר שמעוני בחיוך.

"בכל מהלך משמעותי אני מתייעץ איתו, והוא בירך בחום על המהלך. הוא כל הזמן מתעניין, ומוודא שאנחנו לא מוציאים בחורים מהישיבות אלא מעניקים הזדמנות למי שממילא לא לומדים. אין תומך יותר גדול מהרב בלימודים כשהם לא באים על חשבון לימוד תורה. זה לא מקרה שהבת שלו והחתן שלה עוסקים בזה".הרטמן החילוני הוא בנו של הפילוסוף דוד הרטמן.

"יש כאן אמירה ברורה — רצון לשנות את המרחב הציבורי הישראלי בשנים הקרובות", הוא אומר בנחרצות. "הרי המרחב הזה הולך להשתנות עם הגידול המסיבי של החברה החרדית. אנחנו דואגים שהם יוכלו להשתלב".לדברי הרטמן ישנו קשר הדוק בין הקמפוס שאנחנו יושבים בו לבין סערת נטל הגיוס.

"אלפיים הבוגרים שלנו הם הוכחה ניצחת שכשהציבור החרדי מרגיש שלא מאיימים עליו, ושבונים לו מסגרות מכבדות, הוא מצביע בצורה עניינית ברגליים", הוא אומר. "אם מישהו חושב שהציבור החרדי יגויס באיומים וקנסות, הוא פשוט לא מבין".

את "גדולי הדור" החרדיים שמעוני מכיר בעזרת קשריו מימי משרד הדתות וקרבתו לרב עובדיה. בעזרת כושר שכנוע הוא מוציא מהם הסכמה למסלולים שהוא משווק. לדבריו הבעיה שלו כרגע היא בעיקר תקציבית. "המדינה לא עוזרת מספיק", הוא מתלונן. "אני מוצף בבקשות לעזרה מסטודנטים שלא מספיקים גם ללמוד וגם לעבוד. כדאי למדינה להשקיע בסטודנטים האלה, כי זו השקעה שעוד תחזור בריבית דריבית כשהם יסחפו את החברה החרדית למקום יצרני יותר. כשהם יהיו אקדמאים, אז ברור שגם הילדים שלהם יהיו אקדמאים וזו מהפכה חברתית. אבל סטודנט חרדי לא יכול לשלם עשרים אלף שקל בשנה ולקיים משפחה תוך כדי".

מאפס למאה

מחדר המרצים החדש של הקמפוס הרוב אינו חרדי. "זה אתגר עצום", אומר לנו רונן בר לב, המלמד חשבונאות. "מגיעות אליי בנות שפשוט לא למדו וחסר להן הרבה מאוד חומר, אבל הן מפצות על זה במוטיבציה. העבודה הרבה יותר מעניינת ככה, השאלות שלהן מאוד מתוחכמות וזה הופך את ההרצאה לאתגר. אני גם יודע להתחשב — למשל, מאריך לפעמים את ההפסקות כדי שיספיקו להתפלל. אנחנו הרי בוכים שחרדים לא עובדים. אז לי יש הזדמנות לשנות את המציאות הזו, וזה הסיפוק שלי". לידו יושבים אלון שוסטר, מרצה למתמטיקה, וד"ר ליאור אמסלם — המנהל האקדמי.

הם בונים תוכנית לימוד לתלמידים חדשים, שמגיעים עם ידע אפסי. "חלקם לא יודעים כמה זה שלוש כפול ארבע ועוד שתיים. או כמה זה עשר לחלק לשתיים", אומר שוסטר. "מצד שני", ממשיך אמסלם, "כיף ללמד כיתה פה. יש להם תחושה שהם לומדים תורה חדשה. בתור מרצה אתה פוגש ים עיניים צמאות וסקרניות וזה נפלא. יש להם יכולת קליטה מדהימה. אנשים שהגיעו בלי לדעת את ה־ABC נהיים רואי חשבון או עורכי דין".

ביציאה ניגש אליי תלמיד ודוחף לי ליד כרטיס ביקור המעיד על משרד יחסי ציבור שהוא מקים. תלמיד אחר מספר במעלית על עסק קטן שהוא מפעיל בביתו ומתקשה להפוך אותו לחוקי. "תעזרו לנו", הוא אומר. "אין פה שאלה אם להיות חלק או לא. כבר החלטנו. עכשיו צריך שתעזרו לנו להתניע את זה".