מעטים הם האנשים שהעזו להתייצב מול הצאר הרוסי פיוטר הגדול (1672–1725), ולומר לו את האמת הנוקבת בפרצוף.
פיוטר, שנחשב לאבי רוסיה המודרנית, חולל מהפכה בקצב מטאורי והפך את רוסיה למדינה אירופית, אך עשה זאת לעיתים קרובות באמצעות אלימות קיצונית וחוסר רחמים כלפי מתנגדיו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בחצר מלכות כזו, שבה המאבק על השלטון היה מר ועקוב מדם והקידמה הושגה בכוח, נדרשה מידה עצומה של אומץ כדי להשמיע ביקורת. ועם זאת, דווקא בלב חצר זו, מצא הצאר את מי שיאמר לו את הדברים שאיש לא העז: ליצן חצר יהודי.
אדם בשם יאן ד'אקוסטה, אזר אומץ והחליט לקחת על עצמו את המשימה - ליצן החצר היהודי של פיוטר הגדול.
מספרים כי יום אחד, כאשר ישב הקיסר פיוטר לסעודה רבת משתתפים, הוזמן לשולחן אורח חשוב ומפורסם מחוץ לארץ. האורח, שהיה רב מסעות, סיפר בהתרגשות כי נדר נדר לעצמו: "לא ישקוט ולא ינוח עד אם ימצא מדינה, שמלכה צדיק וישר ושריה למשפט ולחכמה ישורו".
עוד הדיבור בפיו של האורח, וקול אנחה כבדה נשמע מקצה השולחן. כל המסובים, ובראשם הקיסר, הפנו את מבטם וראו את ליצן החצר, יאן ד'אקוסטה, משׂיח ראשו ונאנח.
"ד'אקוסטה, מה לך?", שאל אותו הקיסר.
הרגיע ד'אקוסטה את עצמו, נאנח שוב, וענה בכאב: "על אדם חשוב זה לבי דווי: סופו שימות בדרך...".
תפקידו של ליצן החצר והקשר היהודי
תפקיד ליצן החצר המכונה לעיתים גם "שוטה" (fool), היה מקצוע שפרח במיוחד בתקופת ימי הביניים ובחצרות האצולה. ליצן החצר היה אחראי על בידור ושעשוע בדרכים שונות, כגון מוזיקה, שירה, פנטומימה, ושנינות לשונית. הליצנים לבשו בגדים צבעוניים ייחודיים, נשאו שרביטים, וחבשו כובעים יוצאי דופן בעלי שלושה קצוות שהסתיימו בפעמונים מצלצלים.
בנוסף לתפקידם המבדר, שימשו ליצני החצר לעיתים קרובות גם כיועצים לאדוניהם, כשהם מנצלים את מעמדם הייחודי לומר דברים שלא היו נאמרים בנסיבות אחרות. נשמר להם "רישיון הדיבור", שאפשר להם לבקר את המלך ואת שריו מבלי לחשוש מעונש חמור, ובלבד שהדבר ייעשה בחן ובהומור.
התפקיד עשה לו כנפיים והגיע לכל מקום שבו היה מלך, אפילו עד בסין העתיקה, שם התגבש תפקיד ליצן החצר בסוף תקופת שושלת ג'ואו.
היהודים בתוקף היותם מיעוט מוחלש לאורך כמעט כל ההיסטוריה, מילאו תפקידים שונים ורבי השפעה בחצרות המלוכה האירופיות לאורך ההיסטוריה. לדוגמה, בתקופה המודרנית המוקדמת, במיוחד בגרמניה, התקיים תפקיד "יהודי החצר" (Hofjude).
יהודי חצר היה בנקאי או גורם כספי שטיפל בענייני הכספים של בני המלוכה והאצולה, ובתמורה לשירותיו זכה לזכויות חברתיות מיוחדות, ואף לתואר אצולה במקרים מסוימים. למרות שיהודי חצר עסקו בעיקר במימון ולא בליצנות, המעמד הייחודי והקרוב לכוח השלטוני, אותו רכשו יהודים גם בתפקידים פחות קונבנציונליים כליצנים, היה מרכיב מרתק בתולדות השתלבותם של היהודים באימפריה הרוסית המתעוררת.
יאן ד'אקוסטה: מחיי הסוחר לחצר הצאר
יאן ד'אקוסטה, היה ליצן חצר נודע בכל רחבי רוסיה במחצית הראשונה של המאה השמונה-עשרה.
ד'אקוסטה נולד, ככל הנראה בסביבות שנת 1665, למשפחת אנוסים פורטוגלים בהולנד או במרוקו, אביו ואבי־אביו של ד’אקוסטה היו מיורדי־ים באניות (ספנים). ובאופן טרגי, שניהם אבדו בים. ד'אקוסטה היה אדם בעל הופעה משעשעת, פיקח מאוד ושנון. הוא היה בעל ידע רב, בקיא היטב בכתבי הקודש, ושלט בכמעט כל השפות האירופיות.
בטרם הגיע לרוסיה, עבד ד'אקוסטה כמתווך בעיר המבורג, אך לא נחל שם הצלחה יתרה. בחיפוש אחר פרנסה טובה יותר, הוא עבר לרוסיה באמצע שנות העשר למאה השמונה-עשרה.
הפגישה עם הצאר
בספרי דברי המים ישנם גרסאות סותרות כיצד נכנס לתפקידו כליצן חצר. אחת הידועות סוברת שבשנת 1719, הצאר פיוטר הגדול, שחיפש כשרונות מכל רחבי אירופה כחלק מרפורמות הווסטרניזציה שלו, (במטרה להפוך את רוסיה מ"מדינה נחשלת" למעצמה אירופית מודרנית) במהלך המסע הוא ביקר ב"מרפא המים" באלוניץ, שם, פגש את יאן ד'אקוסטה, מתווך יהודי-פורטוגלי שהגיע מהמבורג לאחר שלא נחל הצלחה רבה בעיסוקו.
הצאר העריך את חוכמתו ונהנה לדון עמו בשאלות פילוסופיות ותיאולוגיות, שיחה שהובילה לוויכוחים סוערים, ומשם נסללה דרכו של ד'אקוסטה לתפקיד ליצן החצר.
ד'אקוסטה, שהיה מבני בניהם של אנוסי פורטוגל, המיר את דתו הקתולית (מוצאו הפורטוגלי הוביל את משפחתו להמיר את דתם מיהדות לקתוליות) לדת הפראבוסלבית בפטרבורג. כמו יהודי טוב ,הוא התמרד גם בדתו השלישית וחיפף כלבבו, נטפל אליו הכוהן הפראבוסלבי שביצע את ההמרה ואמר לו "דברי כיבושים". ד'אקוסטה, בחוש ההומור והשנינות שלו, השיב לכוהן: "כבודו, לא כך אמרת לי לפני חצי-שנה, כשהכנסתני תחת כנפי דתך, שדיני כדין קטן שנולד? ... הואיל וכך, מה טענה יש לך על תינוק בן־חצי־שנה?".
הצאר פיוטר הגדול העריך מאוד את ד'אקוסטה בזכות חוכמתו ושנינותו. כאות הערכה לשירותיו, העניק הצאר לד'אקוסטה את האי סאמר שבמפרץ פינלנד אי חולי ובלתי מיושב. יחד עם האי, קיבל ד'אקוסטה תואר מלכותי מדומה: "מלך הסאמוֹידים".
ד’אקוסטה נהג להופיע בחצר עם כתר פח גבוה במיוחד שהוזז תמיד הצידה על אחת מאוזניו. כאשר נשאל הצאר פיוטר לגבי מי עדיף, שרי המדינה או שרי הצבא, הוא הפנה את השאלה אל ליצנו, שענה על אתר: "אדוני מלך הרוסים, אילו עשו שרי־המדינה שליחותם כהלכה, לא היה צורך בשרי־צבא".
ד'אקוסטה המשיך בתפקידו כליצן חצר גם לאחר מותו של פיוטר הגדול, תחת שלטונה של הקיסרית אנה יוֹאנוֹבנה (Anne), אשר שלטה ברוסיה מ-1730 עד 1740.
שנינות, הומור והתמודדות עם קשיי החיים
ד'אקוסטה השתמש בחוכמתו לא רק כדי לבדר את הצאר, אלא גם כדי להתמודד עם גאוותם של שרי החצר וללעוג להם.
אחד מגדולי החצר, גברתן שהיה מפורסם באומץ כוחו וביכולתו לשאת משאות כבדים, התלונן בפני הקיסר כי ד'אקוסטה העליב אותו. הליצן השיב לו: "עליך אני תמה. לא אחת שמעתי אותך משתבח, שניתן לך כוח לישא משאות כבדים שעות שלימות; עכשיו, שירד עליך דיבור כבד [עלבון], לא עצרת כוח אפילו רגע אחד ומיד עייפת...".
שר חצר אחר שפנה אל ד'אקוסטה בחריפות ושאל: "ד'אקוסטה טיפש, מתי תמות?". הליצן לא נבהל, והשיב לו בחכמה: "רז זה לא נתגלה לי. אבל אחת אני יודע: לא לפניך, אלא אחריך אמות". כאשר השר שאל מניין לו זאת, ענה ד'אקוסטה: "ראיתי ספר־הטיפשים, ואני רשום בו לא לפניך, אלא אחריך".
כשחבר קרא תיגר על אומץ ליבו של ד'אקוסטה על כי אינו חושש לרדת לים, על אף שאביו ואבי סבו מתו בטביעה, ענה הליצן בשנינות: "אביך ואבי־אביך מתו כדרך כל הארץ – במיטותיהם... אם כך, תמה אני, שאין אתה מתיירא לעלות למיטה...".
ד'אקוסטה – בינו לבינה
ד'אקוסטה היה נשוי לאישה בעלת אופי רע וטמפרמנט מזיק וקומה קטנה מאוד. הוא חי עמה בנישואים סוערים שנמשכו למעלה מ-25 שנה. כששאלו אותו חבריו מדוע בחר להינשא לאישה קטנה ורעת מזג, השיב ד'אקוסטה: "הכרחי לבחור ברע מכל האפשרויות, בחרתי ברעה הקטנה ביותר". כשהציעו לו חבריו לחגוג את יום נישואיהם הכסוף לאחר 25 שנה, השיב הליצן בבדיחה מבריקה: "חכו חמש שנים נוספות – ואז נחגוג את מלחמת שלושים השנים".
כשנפלה מהומה בין הפועלים בסנט פטרבורג והם נסבו סביב ביתו של ראש המשטרה, אנטון דיוויר (יהודי אחר בחצר פיוטר), ביקש דיוויר מד'אקוסטה, שהיה ידידו ובן עמו, לצאת אל ההמון. ד'אקוסטה יצא אליהם, וכשראו הפועלים את כרסו הרחבה ואת חיוכו הנעים, פגה חמתם.
ד'אקוסטה פנה אליהם בהומור וסיפר על אשתו: "אילו היתה אשתי לנגדכם, הייתם מניחים כריסי שלי ושמחים על כריסה שלה. וחייב אני להודיעכם: כל־זמן ששלום ושלווה ביני ובינה, דייו של חדר אחד לשנינו; כיון שאנו באים לידי מחלוקת וקטטה – כל הבית כולו לא די לנו". ההמון צחק והחל להתפזר, עד שלא נשאר איש.
מסופר כי פעם אחת הוא כינה בפרהסיה את אחד משרי החצר "שקרן". השר הנעלב מיהר למסור את הדין לקיסר. הקיסר פסק כי ד'אקוסטה חייב לפייס את השר ולבקש ממנו סליחה בפני כל הציבור של החצר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ד'אקוסטה קיבל עליו את הדין, אך ביצע את ההתנצלות בדרך שאיש לא ציפה לה: כשנתאספו כל בני החצר לשמוע את בקשת הסליחה, קם ד'אקוסטה ואמר לבעל דינו מול כולם: "בפני כל הנמצאים כאן מבקש אני סליחה מאתך. אתה איש־אמת – ואני שקרן..."
אך פעם ברגע של רצינות אמר שההתנצרות שלו היא הבדיחה הכי גדולה שהוא סיפר בחייו. שכן מעולם לא התנהג כנוצרי.
0 תגובות