לאורך המאה העשרים כמעט נעלמו הפומות מחופי פטגוניה שבדרום ארגנטינה. ציידי כבשים ומגדלי בקר ראו בהן "מזיקים" והשמידו אותן באופן שיטתי. העדרן איפשר למין אחר לפרוח - הפינגווינים המגלאניים, שבנו מושבות ענק לאורך החוף היבשתי והתרבו באין מפריע.
אך הקמתו של הפארק הלאומי מונטה לאון בשנת 2004 שינה את התמונה. אוכלוסיות הפומות החלו להתאושש, וברגע שהגיעו אל קו החוף גילו מציאות חדשה: מושבות צפופות של עשרות אלפי פינגווינים - מקור מזון עשיר, קל יחסית לציד, וזמין לאורך חודשי הקינון.
מחקר בשטח: הצייד החדש של פטגוניה
מחקר חדש, שפורסם לאחרונה ב־Proceedings of the Royal Society B, מתעד לראשונה את צפיפות הפומות הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם - כ־13.2 פומות לכל מאה קילומטרים רבועים סביב מושבות הפינגווינים במונטה לאון. צוות החוקרים, ממוסדות בארגנטינה וארצות הברית, עקב אחר 14 פומות באמצעות קולר GPS והציב 32 מצלמות לאורך ארבע שנים. הם גילו שינוי ניכר בדפוסי ההתנהגות של החיות: הפומות שצדו פינגווינים חלקו שטחים עם אחרות ונצפו יחד לעיתים קרובות - תופעה חריגה אצל מין הידוע בבדידותו.
"כשמקור המזון נגיש ובשפע, אין סיבה להילחם עליו," הסביר ד"ר אמיליאנו דונאדיו, מנהל המחקר ב־Rewilding Argentina ושותף למחקר. "זה מזכיר את דפוסי ההתנהגות של דובי גריזלי סביב נהרות הסלמון - מאבקי השליטה פוחתים, ומופיעה סובלנות חברתית שלא נראתה קודם."
מערכת אקולוגית חדשה נוצרת
לפי החוקרים, התופעה ממחישה כי שיקום חיות־בר במערכות אקולוגיות שהשתנו איננו "שעון שמחזירים לאחור". "החזרת טורפים גדולים לנוף מודרני יכולה ליצור אינטראקציות חדשות לגמרי," אמר מיטשל סרוטה, החוקר הראשי ומנהל תחום האקולוגיה בחוות דיוק שבארצות הברית. "הטבע לא חוזר בהכרח למה שהיה - הוא מתארגן מחדש בדרכים מפתיעות."
למרות הטריפה הגוברת, אוכלוסיות הפינגווינים במונטה לאון אינן מראות סימני ירידה, ואולי אף גדלות. עם זאת, המדענים מזהירים כי יש לעקוב אחר ההשפעות ארוכות הטווח - במיוחד על גואנקו, הטרף המסורתי של הפומות, ועל שיווי המשקל העדין של מערכת החי הייחודית בדרום היבשת.
0 תגובות