ביום שמחת תורה, בבוקר, ננעצה בלב העם היהודי סכין ארוכה, מראות של שואה ופרעות ניבטו מכל עבר בישובים שבעוטף עזה. רבבות לבבות של יהודים החסירו פעימה, וחייהם לעולם לא ישבו להיות כשהיו.
אך מנגד יהודים במקום אחר, בהוליווד רבתי, אחזו בפלח השתיקה, כוכבים בעלי השפעה על מילוני אנשים, השתפנו ברגע הקריטי. שקט הוא רפש ופעמים הוא מאפשר לזוועה להתמשך, אך הם דבקו בו, כך שאולי אין להם פחד קהל, אך אומץ לב, בוודאי שאין להם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בעבר הלא רחוק, בתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה האנושית, כשהעם היהודי עמד מול סכנה איומה פי כמה, מול השטן היטלר ימ"ש, "הדיקטטור הגדול", עמד גבר נמוך קומה, לבדו, העונה לשם צ'רלי צ'פלין. שלא שתק, בכלל לא. הוא בחר לצחוק להיטלר ולאנשיו בפרצוף.
הכוכב הגדול בעולם והשמועה על יהדותו
צ'רלי צ'פלין, יליד לונדון 1889, החל את דרכו כילד בהופעות במיוזיק הולס ועד מהרה הפך לכוכב הקולנוע הראשון בעולם ולאחד מיוצרי הקולנוע המשפיעים ביותר בהיסטוריה. דמותו המפורסמת ביותר, "הנווד", איש קטן ומוזנח בעל הליכה מתנדנדת, שפם קטנטן, מכנסיים רחבים ומגבעת קטנה - הפכה אותו לאייקון. מין טיפוס של "אנדרדוג" עם גינוני ג'נטלמן.
הצלחתו הייתה סוחפת, ובשנת 1915, כאשר שמו הופיע בכל פינת רחוב ובכל שלט של בית קולנוע, כבר אובחן ברחבי ארצות הברית מצב של "צ'פליניטיס" ("מחלת צ'פלין"מקרה חמור של הערצה ופופולריות עצומה של צ'רלי צ'פלין) הוא זכה במהרה לעצמאות אמנותית ופיננסית, והיה לאחד מכוכבי הקולנוע והסאטיריקנים המשפיעים ביותר .
אך במקביל לעלייתו, רדפו אותו שמועות, שמועות שהחלו להתפשט עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת. התעמולה הנאצית הגדירה את צ'פלין, יהודי וקומוניסט.
יוסף גבלס עצמו התייחס אליו כיהודי באופן פרטי כבר ב-1928, וב-1931 כבר כונתה צ'פלין בגלוי כ"יהודי" בעיתונות הנאצית. צ'פלין סירב בעקביות להכחיש את הטענה בדבר יהדותו, באומרו כי הדבר "ישחק ישירות לידי האנטישמים". לעיתים הוסיף, בבדיחות דעת, כי "לכל הגאונים יש דם יהודי בעורקיהם". לימים, הוא אף צוטט "אני לא יהודי, אבל אני גאה שאנשים חושבים שאני כזה".
חברו איבור מונטגיו סבר שטענה זו בדבר יהדותו הייתה אחת הסיבות שצ'פלין יצא בכל הכישרון שלו נגד הנאצים, הייתה לאחר שמונטגיו הפנה את תשומת ליבו לפרסום נאצי שתיאר אותו כ"צעצוע מתנפח בדמות יהודי קטן, לצד הכיתוב: "הוא מגעיל כמו שהוא משעמם".
צ'פלין תרם מיליוני דולרים למטרות יהודיות וסייע להציל יהודים אירופאים שנמלטו מהמלחמה, כפי שנחשף על ידי העיתונות האמריקאית. הוא ראה בהיטלר "מתחזה הגדול ביותר", וביושר מאין כמהו הוא זיהה דמיון גופני בינו לבין הרודן (שנולדו באותו שבוע בשנת 1889), מה שהגביר את רצונו ללגלג עליו.
"הדיקטטור הגדול"
בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשהנאצים היו בשיא כוחם והפופולריות שלהם התעצמה, ורבים ממנהיגי העולם עדיין ראו בהיטלר מנהיג ראוי לבריתות פוליטיות, שחרר צ'פלין את סרטו המדבר הראשון: "הדיקטטור הגדול".
צ'פלין, שנודע בתפקידו כ"נווד" האילם, הפר את הבטחתו לא לשחק את הדמות המפורסמת שלו בסרט מדבר, הסרט היה סאטירה נוקבת על הפשיזם, המתארת את הרודן הנקלה אדנואיד הינקל (המבוסס על היטלר) ואת שותפו, דיקטטור בקטריה (המבוסס על מוסוליני), השונאים יהודים ושואפים להשתלט על העולם. צ'פלין גילם בסרט גם את הינקל (=היטלר). הוא פשוט היה חייב.
צ'פלין החל לעבוד על התסריט בשנת 1938, לאחר שצפה בסרט התעמולה הנאצי של לני ריפנשטאהל, "ניצחון הרצון". הצילומים החלו שישה ימים בלבד לאחר כניסת בריטניה למלחמת העולם השנייה. וצ'פלין התמודד עם התנגדות עצומה ליצירת הסרט.
אולפני "יונייטד ארטיסטס" חששו מצנזורה ומאיסור הקרנה בבריטניה ובאמריקה, במיוחד בשל איומי גרמניה בסנקציות כלכליות.
צ'פלין קיבל "הודעות מדאיגות" ממשרדי יונייטד ארטיסטס בניו יורק ובאנגליה שהפצירו בו לא להפיק את הסרט, בטענה שהוא לעולם לא יוקרן. אך צ'פלין התעקש, מימן את הסרט בעצמו, והאמין בחשיבותו בזמן קריטי זה. בעיניו, היטלר חייב להיות מושא ללעג, שכן "אין מתחזה גדול יותר מהיטלר". הוא ציין: "אני נחוש להמשיך, דווקא בגלל הפופולריות המסוכנת כי יש ללעוג לשיגעון הגדלות של היטלר".
הסרט שופע בדמויות מתחזות: אדנואיד הינקל הוא איש חלש וחסר ביטחון המתיימר להפגין כוח. דמויות נוספות, גארביץ' והרינג, עוצבו על פי גבלס וגרינג בהתאמה. באחת הסצנות, הרינג מקבל כל כך הרבה מדליות מהינקל עד שהוא נאלץ להסתובב הצידה כדי למצוא מקום לתלות את המדליה החדשה.
סצנה אייקונית נוספת היא "סצנת הגלובוס", בה מפקד הינקל, שולץ, משכנע את המנהיג בגדולתו, "הם יעבדו אותך כא-ל!" והינקל קופץ בקלילות ודורש, "לא, לא. אסור לך לומר זאת! אתה גורם לי לפחד מעצמי!".
עם יציאתו לאקרנים בארה"ב בשנת 1940, מבקר ה"ניו יורק טיימס", בוסלי קרוות'ר, כבר כינה את "הדיקטטור הגדול" "אולי הסרט המשמעותי ביותר שהופק אי פעם". לאחר שארה"ב ובריטניה נטשו את מדיניות הפייסנות ב-1939, סרטו של צ'פלין הפך ל"חומר תעמולה מצוין" במאמץ המלחמתי, ועד 1941, הוא היה הסרט השני המכניס ביותר בארה"ב.
תגובות בגרמניה וצפייתו של היטלר בסרט
כצפוי, "הדיקטטור הגדול" הושתק ונאסר להקרנה בכל המדינות שנכבשו על ידי הרייך השלישי. בגרמניה עצמה, הסרט לא הגיע למסכים עד 1958, זמן רב לאחר תקופת ה"דה-נאציפיקציה". כבר בתחילת שנות ה-30, עם עליית היטלר לשלטון, סרטי צ'פלין נאסרו להקרנה ברחבי הרייך הגרמני למשך 12 שנים. אפילו לפני כן, ניסו כוחות סער נאציים להרחיק מבקרים מבתי הקולנוע בערים גרמניות שהקרינו סרטים קודמים של צ'פלין.
אך השאלה המרתקת ביותר הייתה תגובתו של אדולף היטלר עצמו. על פי דיווחים רבים, היטלר, שהיה ידוע כחובב קולנוע, זעם כששמע שצ'פלין יוצר סרט כה חתרני. אך זה היה חזק ממנו והוא צפה בסרט "הדיקטטור הגדול" פעמיים. ביוגרף של צ'פלין, ג'פרי ואנס, תיעד עדות של סוכן לשעבר במשרד התרבות הנאצי, שקבע כי פקידים נאצים השיגו עותק עבור היטלר, והוא צפה בו לבדו בשני ערבים עוקבים. צ'פלין עצמו הורה לשלוח עותק של הסרט לדיקטטור עם יציאתו. צ'פלין הביע משאלה עמוקה: "הייתי נותן הכל כדי לדעת מה הוא חשב על זה".
נאום הסיום: קריאה לאנושות
שיאו של הסרט הוא נאום סיום עוצמתי שמבטא את קולו של צ'פלין עצמו. הספר היהודי, שברח ממחנה ריכוז ולובש מדי קצין נאצי גנובים, נדרש לשאת נאום בפני אלפי תומכים וגנרלים נאצים. במקום זאת, הוא נושא נאום חוצב להבות שקורא לאנושות, חירות, ואחווה אוניברסלית. הוא פונה לקהל במילים ששינו את ההיסטוריה הקולנועית:
"אני מצטער, אבל אני לא רוצה להיות קיסר. זה לא העסק שלי. אני לא רוצה לשלוט או לכבוש אף אחד. אני רוצה לעזור לכולם - אם אפשר - יהודים, גויים, שחורים, לבנים. כולנו רוצים לעזור זה לזה... אנחנו רוצים לחיות על ידי האושר של זה - לא על ידי הסבל של זה. אנחנו לא רוצים לשנוא ולבוז זה לזה".
הוא המשיך והוקיע את השנאה והאלימות:
"תאוות בצע הרעילה את נפשם של בני האדם, הקיפה את העולם בשנאה, דחפה אותנו לסבל ולשפיכות דמים. פיתחנו מהירות, אך סגרנו את עצמנו. מכונות המעניקות שפע הותירו אותנו במחסור. הידע שלנו הפך אותנו לציניים. הפיקחות שלנו, קשה ולא נדיבה. אנחנו חושבים יותר מדי ומרגישים מעט מדי. יותר ממכונות אנו זקוקים לאנושות. יותר מפיקחות אנו זקוקים לחסד ועדינות. בלי תכונות אלה, החיים יהיו אלימים והכל יאבד".
צ'פלין עצמו הודה לימים, כי לו ידע את הזוועות האמיתיות של מחנות הריכוז הגרמניים, לו היה יודע לא היה יכול ליצור את "הדיקטטור הגדול" ולא היה יכול ללגלג על השיגעון הרצחני של הנאצים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אך בשנת 1938, הוא היה "נחוש להמשיך, שכן יש ללעוג להיטלר". נחישותו, חזונו ואומץ ליבו של איש קולנוע יחיד במינו, יצרו יצירה שהיא תזכורת עוצמתית לכוחה של האמנות ולחשיבות של עמידה איתנה מול רודנות ושנאה, גם כשכל העולם שותק או מהסס. צ'פלין אולי יותר מכל אחד אחר גילם את המושג ש'הומור זה לא צחוק'.
0 תגובות