בהולנד, המים הם לא רק תפאורה נאה של תעלות וגשרים. הם כוח יסוד, כזה שמלווה את המדינה מאז היווסדה, מעצב את הנוף, את הכלכלה ואת האופי הלאומי.
זהו סיפורה של מדינה שנבנתה מתוך המים, של טרגדיה אחת שטלטלה אומה שלמה, ושל פתרונות הנדסיים מהמתקדמים בעולם – שמאפשרים למיליוני אנשים לחיות בביטחון מתחת לפני הים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ארץ שנולדה מתוך הים
קשה להאמין, אך בעבר כ־40% משטחה של הולנד היה מכוסה במי ים, אגמים וביצות. קווי החוף השתנו ללא הרף, נהרות עלו על גדותיהם, והאדמה הייתה רכה, בוצית ומוצפת. עבור תושבי האזור, החיים היו מאבק תמידי נגד הצפות, סחף ומחלות.
עם הזמן הלכה האוכלוסייה וגדלה. הצורך בשטחים לבנייה ולחקלאות הפך דחוף, וההולנדים הבינו שאין להם ברירה אלא לפעול. כך נולד אחד המפעלים השאפתניים ביותר בהיסטוריה האנושית: כיבוש הים.
זה לא היה מהלך חד־פעמי, אלא תהליך שנמשך מאות שנים, של ניסוי וטעייה, של הצלחות מרשימות לצד כישלונות כואבים. כל דור הוסיף שכבה של ידע, טכנולוגיה וניסיון – והים, מצדו, המשיך לאתגר.
פולדרים, סכרים ומה שביניהם
הבסיס למאבק ההולנדי במים הוא הפולדר. פולדר הוא אזור אדמה מוקף סכרים, שבו רמת המים נקבעת באופן מלאכותי. לרוב מדובר באדמה שנלקחה מן הים, מאגם או מביצה, והיא שוכנת מתחת לגובה פני הים. ללא תחזוקה מתמדת – משאבות, תעלות וסכרים – האזור היה מוצף בתוך זמן קצר.
סביב הפולדרים נבנו דייקים – סוללות עפר, אדמה, בטון או אבן, שתפקידן למנוע הצפות. הדייקים אינם רק חומות הגנה; הם תשתית חיה ודינמית, שדורשת בדיקה, חיזוק ושיפור מתמידים.
בשלבים הראשונים נבנו פולדרים קטנים, לעיתים עם סכר אחד בלבד, בעיקר לאורך נהרות וביצות. שמות של ערים רבות בהולנד שמסתיימים ב־“דם” (Dam), 'סכר' בהולנדית, מעידים על כך – סכר שנבנה כדי לחסום פלג מים ולהגן על היישוב.
בהמשך הפכו הפרויקטים למורכבים הרבה יותר. נבנו פולדרי ניקוז: אגמים שלמים הוקפו בסכרים, סביבם נחפרו תעלות היקפיות, ובתוך השטח נפרשה רשת צפופה של תעלות קטנות. כאשר מפלס המים עלה מעבר לרמה הרצויה, המים הוזרמו חזרה אל התעלות, ומשם – אל הים או אל נהרות, לעיתים באמצעות כוח הכבידה ולעיתים באמצעות שאיבה.
טחנות הרוח ששינו את ההיסטוריה
במשך מאות שנים היו טחנות הרוח הלב הפועם של מערכת הניקוז ההולנדית. שורות של טחנות, מסתובבות ללא הפסקה, שאבו מים מפולדר אחד לשני, עד שהגיעו לים. זו הייתה טכנולוגיה פשוטה לכאורה, אך בקנה מידה עצום.
אחת מנקודות המפנה הגדולות התרחשה במאה ה־17, כאשר המהנדס והאדריכל יאן אדריאנסון לייכווטר הוביל פרויקט חסר תקדים: ניקוז אגם ביימסטר, מצפון לאמסטרדם. באמצעות 40 טחנות רוח, הצליחו לייבש את האגם ולהפוך אותו לאדמה חקלאית פורייה.
ההצלחה הייתה מסחררת. האדמות החדשות הניבו יבולים מצוינים, בין היתר משום שהגשמים שטפו מהקרקע את שאריות המלחים. סוחרי אמסטרדם העשירים השקיעו הון בפרויקטים נוספים, והאגמים הגדולים בצפון הולנד הלכו ונעלמו – והפכו לשדות, כפרים וערים.
הקיטור נכנס לתמונה
בסוף המאה ה־18 חל שינוי דרמטי נוסף: מכונות הקיטור החלו לשמש לשאיבת מים. המשמעות הייתה עצומה – הניקוז כבר לא היה תלוי ברוח. ניתן היה לשאוב מים בקצב קבוע, בכל עונות השנה.
מאמצע המאה ה־19 החלה תקופה של ניקוז מואץ. אגם הארלמרמיר, ששטחו 183 קמ"ר ושנים רבות היווה איום ממשי על אמסטרדם, נוקז סוף־סוף. הרעיון הועלה כבר במאה ה־17, אך רק הטכנולוגיה המודרנית אפשרה את מימושו.
בהמשך הגיעו פרויקטים אדירים אף יותר, כמו ייבוש האייסלמיר באמצעות סוללת הענק שנבנתה בים בשנת 1932, ולימים גם הקמת פלבולנד – קבוצת פולדרים עצומה בצפון־מזרח הולנד, שנבנתה בין 1950 ל־1986 והפכה למחוז שלם.
בסך הכול, מאז המאה ה־13 יובשו בהולנד כ־7,050 קמ"ר של אדמה – נתון חסר תקדים בקנה מידה עולמי.
ואז, בשנת 1953, באה תזכורת אכזרית לכך שהים לעולם לא באמת נכנע.
הלילה שבו הים פרץ פנימה
בלילה שבין 31 בינואר ל־1 בפברואר 1953 פקדה את מערב אירופה סערה עזה. היא פגעה בחופי הולנד, אנגליה, בלגיה, דנמרק וצרפת, אך בהולנד הפכה לאסון לאומי.
שילוב של סופה חזקה וגאות חריגה העלה את מפלס הים הצפוני לגובה של 5.6 מטרים מעל הממוצע. סוללות מגן רבות לא עמדו בעומס – ונפרצו. המים שטפו פנימה במהירות אל הפולדרים, אותם אזורים שנמצאים מתחת לפני הים ותלויים לחלוטין בהגנה מלאכותית.
ההצפות כיסו שטחים עצומים במחוזות זיילנד, דרום הולנד, צפון הולנד וצפון בראבנט. ארבעה עשר איים הוצפו, שבעה מהם באורח קשה. אלפי בתים קרסו או הוצפו עד הגגות.
יותר מ־2,300 בני אדם נספו, מתוכם 1,835 בהולנד. כ־70,000 איש פונו מבתיהם, 30,000 בהמות טבעו, וכ־9% מהאדמה החקלאית של המדינה כוסתה במים מלוחים.
האסון הוחמר בשל היעדר מערך התרעה יעיל. תחנות רדיו לא שידרו בלילה, תחנות מזג אוויר רבות פעלו רק בשעות היום, והסערה פגעה בתשתיות התקשורת. אזורי האסון נותקו כמעט לחלוטין מהעולם.
מי שמילאו את החלל היו חובבי רדיו – אזרחים מתנדבים שהקימו רשת חירום אלחוטית. במשך עשרה ימים ולילות רצופים הם היו ערוץ הקשר היחיד בין האזורים המוצפים לשאר המדינה והעולם.
הספינה שסתמה את החור
אחד הסיפורים הדרמטיים ביותר מהאסון התרחש בעיירה ניברקרק. סוללת עפר לאורך אחד מיובלי הריין הגנה על בתיהם של כשלושה מיליון תושבים. מקטע אחד שלה לא חופה באבן כנדרש. למרות מאמצי מתנדבים, הסוללה קרסה לפנות בוקר.
מי הים החלו לזרום בעוצמה אל הפולדר.
בצעד נואש, הורה ראש העיירה לבעל ספינת הנהר “שני האחים” לנווט את הספינה הישר אל תוך הפרצה. הספינה נתקעה במקום – וחסמה את זרם המים. כך נמנע אסון בקנה מידה עצום עוד יותר.
המעשה הפך לסמל של תושייה אנושית, ובמקום הוקמה אנדרטה לזכר אותו רגע שבו ספינה אחת עצרה את הים.
מהאסון – למהפכה הנדסית
האסון של 1953 הוביל להחלטה חד־משמעית: הולנד חייבת הגנה ברמה אחרת לגמרי. כך נולדה תוכנית דלתא – מערך אדיר של סכרים, מחסומים ותעלות, שנחקק בחוק והציב סטנדרטים חסרי תקדים לבטיחות.
במסגרת התוכנית קוצר קו החוף ההולנדי, נסכרו מרבית שפכי הנהרות, ונבנו מחסומים מתוחכמים נגד נד סופה. גולת הכותרת הייתה מחסום הסערות סמוך לרוטרדם, שהושלם בשנת 1998 – 35 שנים לאחר תחילת העבודות.
במקביל פועלות בהולנד קהילות הידראוליות אוטונומיות, שהוקמו כבר במאה ה־18 ואחראיות עד היום על תחזוקת מערכות המים. זהו שילוב נדיר של שלטון מקומי, ידע הנדסי ואחריות אזרחית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כיום מיליוני הולנדים חיים, עובדים ומגדלים ילדים מתחת לפני הים, בביטחון יחסי גבוה. הסכרים, המשאבות והפולדרים במדינה אינם רק תשתיות; הם תזכורת יומיומית לכך שהמאבק בטבע בשביל לשרוד דורש תכנון לטווח ארוך - ושיתוף פעולה מתמיד.
0 תגובות