זה מקומם כשמנצלים את השכול לצרכים פוליטיים. זה מקומם עוד יותר, כשזה הופך לתופעה אופנתית. והמרגיז ביותר, שהשמאל, שוחר הצדק, המוסר והיושרה, הוא זה שעושה זאת. הרי השמאל צמיד כל כך טהור. זך. ואני כותב את הדברים מתוך הערכה למנהיגותו של רבין. וגם לדרכו הפוליטית. אבל זה באמת מקומם.
האם השכולה רוזנפלד, הוזמנה לנאום בעצרת לזכרו של רבין. זה הרי בכלל לא משנה מה היא אמרה. אבל העיקר המסר – אם לא רוצים יותר שכול, עלינו לאמץ את מורשתו של רבין. זו הסיבה האמתית שהביאו אותה לעצרת.
איזו הצדקה אחרת יש שדווקא היא? מה הם יגידו? מה שייך השכול לרצח רבין? האם הרצח לא שייך לכל העם? אבל הם יודעים לנצל. הם ניצלו את האמפתיה הטבעית כלפי אם שכולה. לכן זה כל כך זה מקומם. כל כך מרגיז. מרתיח. פוליטיזציה של השכול.
צערה של האם השכולה הוא אינסופי. זה בכלל לא נתפס. כל שכן כשמדובר בשכול כפול. אין מילים. אך אין לאמירה של אם שכולה בעניין פוליטי שום יתרון. אין לה גם יתרון מוסרי. דעתה שקולה לדעתו ועמדתו של כל אזרח אחר בישראל. היא מוזמנת לעצרת לא בגלל המשקל המיוחד שיש לדעותיה הפוליטיות. אבל מנצלים את זה שהיא אם שכולה. זה הרי מקנה גם ממד טרגי נוסף לרצח רבין.
וזו לא פעם ראשונה שהשמאל עושה את זה. כך הוא נהג לאחר מבצע צוק איתן. באחת ההפגנות הוזמנה לנאום אישה שאיבדה את בעלה בקרבות. היא פחות או יותר האשימה את ההנהגה הפוליטית בהריגתו של בעלה. אותו הדבר עכשיו, בעצרת רבין. בכיכר רבין הועבר מסר סמוי – רצח רבין הוא גם רצח השלום. ממילא מי שלא המשיך במורשתו של רבין, הוא גם אשם בהריגת בנה של רוזנפלד.
הם גם מעדיפים שזו תהיה אישה. תמיד. זה מוסיף לדרמה. מוסיף לצער ולהזדהות. מה לא עושים בשביל הפוליטיקה. אף פעם זה לא אב שכול או אח שכול. מה לא עושים בשביל הפופוליזם. מגייסים את האישה אפילו בשביל השכול. למה הפמיניסטיות לא מתקוממות? הפמיניזם הוא דבר יחסי. פועל מצוין נגד החרדים.
השכול יהדהד בכיכר רבין. יהדהד בתקשורת. יהדהד ברשתות החברתיות. כולם יזילו דמעה. דמעה פוליטית. דמעה של שקר. של ניצול מחפיר. של ציניות ובאנליות של המוות. שכול בשכול נגע. זה של רצח רבין וזה של רצח רוזנפלד. אישה שכולה אומללה, שהועמדה לשירות מורשתו של רבין.