בתוך שני עשורים: רוב ערבי בירושלים

הדו"ח נכתב על ידי עו"ד דני זיידמן, ובוחן את מדיניות הבנייה שנועדה להבטיח רוב יהודי מוצק בעיר ולמנוע חלוקתה מחדש. הדוח קובע כי מדיניות זו יצרה מרקם אורבאני רב ניגודים וספק אם השיגה את מטרתה. כדאי איפה לקרוא את הדו"ח, אך לא בטוח שיש להאמין לנאמר בו, שכן הגוף הניצב מאחרי הדו"ח, המגדיר את עצמו בלתי תלוי. הוא מאד תלוי ואיננו נמנה על אוהבי ישראל הגדולים, או אם נגדיר זאת אחרת, מדובר באנשים המנסים כל הזמן לאזן בין ישראל לארצות ערב ובין יהודים לפלסטינים.

הדו"ח, אשר יוצא כחלק מפרויקט "הסנאט" המביא מידי שבוע לחברי הכנסת מידע המוגדר על ידי הכותבים כ"חיוני לפעילותם הפרלמנטארית", מצביע על כך שמאז 67' ועד היום, ממשלות ישראל אימצו מדיניות תכנון ובנייה שהוכתבה, לרוב, על ידי מצבו הנקודתי של המאבק הלאומי שניטש בעיר. הכלי המרכזי ששימש את ממשלות ישראל היה הפקעת אדמות מידיים פרטיות. עורכי הדו"ח שכאמור, מגמת פניהם ברורה לחלוטין, בכתיבתו ובפרסומו של הדין וחשבון, כותבים כי "מאז 1967, ישראל הפקיעה למעלה מ35% משטחי העיר המזרחית. על אדמות אלו נבנו כ- 50,000 יחידות דיור עבור האוכלוסייה הישראלית-היהודית וזאת במסגרת שכונות חדשות, מנווה יעקב שבצפון ועד לגילה והר חומה בדרום. ואולם, עבור האוכלוסייה הפלסטינית בנתה ישראל מאז שנת 1967 פחות מ- 600 יחידות דיור בסיוע ממשלתי כל שהוא, כאשר האחרונה שבהן נבנתה לפני יותר משלושים שנה".

ד"ר רובי נתנזון, מנכ"ל מרכז מאקרו לכלכלה מדינית ועורך הדו"ח, אומר כי "עדיין נשאלת השאלה האם מדיניות התכנון הישראלית השיגה את מטרתה והצליחה ליצור רוב יהודי מוצק בעיר אשר לא יאפשר חלוקה פוליטית בכל הסדר מדיני עתידי. מחד, הקרבה הגיאוגרפית בין השכונות גורמת לכך שהשכונות הישראליות והפלסטיניות משולות היום לתאומים סיאמיים. מאידך, דפוסי החיים של הישראלים והפלסטינים נותרו נבדלים ולא דומים לסוג של שיתוף פעולה אזורי המוכר ממדינות החיות בשלום זה לצד זה".