טקס יום הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל תשפ"ו, בהר הרצל, נפתח הבוקר (שלישי) בצפירת הדומיה בת שתי הדקות.
ראש הממשלה בנימין נתניהו נשא דברים בטקס והזכיר את רצונה של איראן להשמידנו - אך יחד עם ארה"ב ריסקנו את מכונת ההשמדה האיראנית.
הנאום המלא של ראש הממשלה:
"מכובדי נשיא המדינה, יצחק הרצוג ורעייתו, יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית ורעייתו, השרים וחברי הכנסת, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש שירות הביטחון הכללי, המפכ"ל, רבנים ראשיים, אזרחי ישראל, ובראשם אחיי ואחיותיי למשפחת השכול והאובדן.
"בהר המקודש הזה, הר הרצל, טמונים דורות של גיבורים וגיבורות. הפצע עמוק מן הזמן. הזמן חולף, אבל הכאב אינו חולף אף פעם. אני עצמי מרגיש זאת בכל תא מתאי גופי. אחי יוני שטמון פה נפל לפני 50 שנה. הוא הוביל את חייליו הגיבורים שחילצו את חטופינו מאנטבה, אוגנדה.
"הייתי אז סטודנט ישראלי בעיר בוסטון בארה"ב. אחי עידו התקשר אליי, ומסר לי שאחינו הבכור נפל בקרב. עולמי חרב עליי. נסעתי שבע שעות במסע ייסורים לאוניברסיטת קורנל, שם לימד אבי. הרגע שבו בישרתי להוריי את הבשורה המרה על נפילתו של יוני – היה הרגע הקשה בחיי.
"מאז עברו 50 שנה ואין יום שאני לא חושב עליך, יוני. צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאוד. אתה חסר לי עד מאוד. כולנו במשפחה הזאת, משפחת השכול, כולנו חסרים עד מאוד את יקירינו. כולנו מזדהים עם הכתוב במגילת איכה: "הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי".
"ולצד הכאב, הכאב הזה שאף פעם אינו חולף - ושמעתי זאת מרבים מכם, אחיי ואחיותיי – מדובר במשפחת הגבורה!
"אמרתם לי בצדק רב: אנחנו זוכרים לא רק איך הבנים והבנות מתו - אנחנו זוכרים בעיקר איך הם חיו, ועל מה הם נאבקו.
"כשנפל בקרב ברצועת עזה לוחם יחידת 'שלדג' דובי כוגן ז''ל, אשתו שקד זעקה: "מה שמחזיק אותי יציבה מול התהום – הוא המבט קדימה ולמעלה, כשהרוח של העם ושלך נושאת אותי".
"וכשנפל לוחם המילואים אביחי אמסלם ז''ל בעוטף עזה, אחותו שירה-אמונה כתבה: "מהות חייו של אביחי הייתה הנתינה. הוא נהג לומר – 'כשאני עוזר למישהו שקשה לו, לא קשה לי', זוהי גם מהות העם כולו".
"תהום מול מהות. תהום ומהות שקשורות בקשר בל-יינתק. תהום הכאב הנורא, כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליים – ומנגד נקודת האחיזה של המהות, המשמעות, הבנת התכלית. רסיסי החיים שהתנפצו אל תהום אפלה נאספים, הם מתלכדים מחדש אבל אחרת, ובונים מהות שתמיד מזכירה לנו את ה"לשם מה".
"במלחמת התקומה – בהמשך למערכות ישראל הקודמות – המהות ברורה מתמיד: להגן על הקיום הלאומי. לשמור על הבית, העם והמדינה. להבטיח בעזרת השם את נצח ישראל. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו. גם בדור הזה.
"משטר האייתולות באיראן תכנן שואה נוספת. הוא זמם להשמיד אותנו בפצצות-גרעין ובאלפי טילים בליסטיים. אם לא היינו פועלים נגד האיום הקיומי, אם לא היינו פועלים בנחישות ובתעוזה - השמות של אתרי המוות נתנז, פורדו, איספהאן, היו עלולים להצטרף לשמות של מחנות-המוות בשואה: אושוויץ, מיידנק, טרבלינקה.
"אבל זה לא קרה – כי יחד עם ידידתנו הגדולה ארה"ב ריסקנו מבעוד מועד את מכונת ההשמדה של המשטר האיראני. הרחקנו מעלינו איום קיומי מיידי. זו מהות המערכה – להבטיח שחוט החיים של עם ישראל לא ייקטע!
"בשם המהות הזאת הגיע מארה"ב, כ'חייל בודד', משה יצחק הכהן כץ ז''ל. משה היה לוחם צנחנים. הוא נפל בקרב בדרום לבנון בימי 'שאגת הארי'. בשם המהות הזאת התעקש לוחם 'גולני', טובאל ליפשיץ ז''ל מבית שאן, ללחום עם חבריו נגד 'חיזבאללה'. כשאימו של טובאל שאלה אותו מתי יבוא הביתה, הוא נהג להשיב לה: "אמא, יש לנו עוד עבודה, ונעשה אותה".
"בשם המהות הזאת יצא לקרב לוחם ההנדסה הדרוזי, מאהר ח'טאר ז"ל, ממג'דל שמס. מאהר הושפע מהמתקפה הנפשעת של 'חיזבאללה' על מג׳דל שמס לפני שנתיים, מתקפה בה נרצחו שנים-עשר ילדים. מאהר ח'טאר נפל בקרב בחודש שעבר לצד חברו אור דמרי.
"יהודים ודרוזים כתף-אל-כתף, בשליחות חשובה מאין כמוה – שליחות ששותפים לה גם אחינו הנוצרים, המוסלמים, הבדואים, הצ'רקסים, ובני קבוצות אחרות.
"בני ובנות משפחת הגבורה, אזרחי ישראל, באלפי שנות קיומנו עמדנו פעמים רבות על סף תהום ההשמדה. נרדפנו בידי אויבינו. שילמנו מחירים כבדים על הגנת מולדתנו, על שמירת מורשתנו.
"אבל דווקא ברגעים החשוכים ביותר התגלתה המהות הפנימית של עמנו –כסלע איתן בלב התהום. מתהום ה-7 באוקטובר פרצנו למרחב, כשהמהות – להשיב מלחמה-שערה למבקשי נפשנו - מנחה אותנו בשבע חזיתות.
"הדור הצעיר שלנו, דור שלא הכיר חיים על אדמת נכר, שלא ידע מהם חלומות וכיסופים על ארץ מובטחת, שנולד למציאות של מדינה קיימת, לכאורה מובנת מאליה – דווקא הדור הזה התגלה במלוא תפארתו. שלשום שוב נוכחתי בכך: כמעט בכל שנה רעייתי שרה ואני נפגשים עם קבוצה של אלמנות ויתומי צה"ל.
"בכל שנה כשאתה יושב שם מסביב לשולחן ושומע את הסיפורים – הלב מתקשה להכיל את הכאב. בכל שנה – זהו מפגש רווי-דמעות וגעגועים: עם נשים נפלאות, שאיבדו את שותפן לחיים. עם ילדים שיגדלו על סיפורים ותמונות – אבל בלי אבא שידיו חבקו אותם עם בואם לעולם.
"במפגש שלשום כל משפחה תיארה באוזניי – בעצב רב – את התהום הפרטית שלה. אבל בו בזמן, כל משפחה ביטאה מהות מזוקקת של גאווה בלוחמי ישראל שלא עמדו מנגד.
"בין היתר הייתה שם ענת מאיר. חייה של ענת עומדים מזה שנתיים וחצי בסימן – "לא לשווא אחי חצבת". את השיר הזה של נעמי שמר נהג לשיר בעלה של ענת – רס"ן דוד מאיר מסיירת מטכ"ל – הוא היה נוהג לשיר את זה לבנם שקד, שהוא כיום בן שלוש.
"ב-7 באוקטובר, דוד מאיר ז''ל הסתער על המחבלים בצומת כפר עזה ובקיבוץ בארי. הוא לחם עם חבריו לסיירת מטכ"ל שעות ארוכות, אך לבסוף נפצע פצעי-מוות. וענת, ליד שני בניה סביב השולחן, חידדה: "לא לשווא אחי חצבת", כי מאבני-ההקרבה של גיבורינו – בניין האומה יוסיף להיבנות. גם הפצועים, שחוו תחושה של צניחה לתהום עמוקה, מגבשים בעזרת התמיכה סביבם – מהות חדשה.
"אנחנו מצדיעים לפצועים בגוף ובנפש על תעצומות-הרוח שהם מגלים במסע השיקום. אנחנו נושאים תפילה להחלמתם השלמה. אנחנו משקיעים ואנחנו נשקיע כמדינת ישראל את כל המשאבים הדרושים למסע החלמתם.
"אחד מהם הוא ארי שפיץ. סמל מעורר השראה של גבורה ישראלית, שאיבד בקרב שתי רגליים ויד. אבל ארי לא איבד את מצפן הדרך. הערב הוא ידליק במרומי ההר הזה את אחת ממשואות העצמאות. כשארי שפיץ יכריז: "לתפארת מדינת ישראל" – כולנו נריע לו, ולכל הפצועים שצלקות המלחמה טבועות בגופם.
"מן התהום, במעלה הדרך, עד לפסגה – זאת המהות של עם ישראל המופלא. יהי זכרם של חללי מערכות ישראל ברוך ונצור בליבנו לעד".
0 תגובות