בימים האחרונים אני קורא שוב ושוב את הכותרות הראשיות בעיתונים ובאתרי האינטרנט הכלליים בנוגע למעצרה של הזמרת המזרחית מרגלית צנעני ואני מוצא את עצמי שרוי בתחושה אישית קשה.
מצד אחד אני כעוס ומרוגז ומצד שני כאוב ומאוכזב.
קודם כל וידוי אישי: אינני חובב גדול של מוזיקה מזרחית, וכמובן שמעולם לא פגשתי את הזמרת המדוברת ואינני מכיר אותה.
אך אי-אפשר שלא לצאת מהדעת לנוכח ההתנפלות המרושעת וחסרת המעצורים של התקשורת ואולי יותר נכון לומר - של כלל הציבור בישראל על אשה תמימה שעסוקה בלפרנס את עמצה ומשפחתה ושנמצאת עדיין בחזקת חפה מפשע וזכאית. קשה שלא לראות את השמחה לאיד שמבצבצת בכל פינה. בשפה יהודית קוראים לכך "מתכבד בקלון חבירו".
למי שלא שמע על הפרשה נקדים ונסביר כי הזמרת המפורסמת נעצרה בחשד ששכרה כנופיית פשע לסחוט את אמרגנה ושותפה לעסקים.
אך כל מי שיודע לקרוא בין השורות אינו יכול שלא לשים לב למערכת יחסי הציבור המשומנת שמלווה את עבודת המשטרה, לעובדה, שחשדות שאולי נכונים ואולי לא, מוצגים כלפי חוץ ולעיניי כל כאשמה מוגמרת ובטוחה ולעובדה שכל תמלילי החקירה מוצגים בכל האתרים לראווה ואין צורך להסביר למי יש אינטרס להדליף זאת.
יותר מכך, עוד לפני שהזמרת ידעה שעומדים לעוצרה, חיכו לה כבר מתחת הבית כתבים וצלמי עיתונות שקיבלו מאנשי המשטרה דיווח מקדים על המעצר הצפוי.
היכן חזקת החפות העומדת בבסיסה של כל מדינה מתוקנת?
לפעמים נדמה כי בישראל 2011 הדברים פועלים הפוך. אדם שהוזמן לחקירה הינו בחזקת "אשם" עד שיוכיח שהוא חף מפשע.
ייתכן שהמשטרה רוצה למגר את התופעה החמורה של "המאפייה" ו"משפחות הפשע", זהן דבר מבורך, אך במקרה דנן נראה שלמשטרת ישראל אין פשוט אומץ להתמודד עם הכרישים האמיתיים והאימתניים ונוח לה יותר להיתפס לזמרת פופולארית ולרכוב על גבה בדרך אל התהילה.
ומי יודע, יש לי איזה קונספירציה קטנה, רק לפני שבוע "עלו" על מרגול כל כלי התקשורת וזאת בשל התבטאותה כנגד המחאה הציבורית בישראל, לא ויתרו לה, תקפו אותה רמסו אותה,דרכו עליה, עד שהתקפלה והתנצלה.
אני תוהה בקול, האם הגל הנוכחי של הרדיפה הציבורית והפלילית קשור במשהו לגל הקודם של לפני שבוע? מי יודע? כנראה אני סתם מדמיין.