לפעמים צריך פשוט לפתוח את העיניים ולראות את יד ה׳.
מטוס מלא ביהודים עושה את דרכו מדובאי לישראל. בגובה של עשרות אלפי רגל הקברניט מותקף, המטוס נכנס לצלילה חדה, ובתוך רגע נוסעים מבינים שהם נמצאים בין חיים למוות. ואז, בתוך הכאוס, מתחילה שרשרת של התרחשויות שקשה להביט בה ולא לומר: תודה לך, ה׳.
הקברניט הפצוע מצליח לסייע בפתיחת תא הטייס. נוסעים ואנשי צוות מצליחים להיכנס, להשתלט על התוקף ולהחזיר שליטה על המטוס. כלי טיס שכבר צלל בעוצמה ונראה בדרך לאסון, מתייצב. ובסופו של דבר 174 נוסעים מגיעים בשלום לקרקע.
צריך להכיר בגבורה של מי שהיו שם. מי שקמו ורצו לכיוון הסכנה במקום לברוח ממנה, אנשי הצוות והקברניט הפצוע - כולם ראויים להכרת הטוב. אבל יהודי לא נעצר שם. יהודי מרים את העיניים לשמים ואומר: תודה לך, ה׳.
והעיתוי עצמו מחייב מחשבה. כל זה קורה בחג הסוכות, באותם ימים שבהם יהודים בכל העולם עומדים עם לולב ואתרוג ביד ומנענעים לכל הכיוונים - ימין ושמאל, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה.
חז״ל מלמדים: ״מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים״. הנענועים מזכירים לנו שכל ארבע רוחות העולם, השמים והארץ, שייכים לקב״ה, ושאנחנו מבקשים את שמירתו מכל צד ומכל כיוון.
ופתאום, באותם ימים ממש, מטוס מלא ביהודים נמצא בשמים וזקוק להגנה מכל כיוון אפשרי - מלמעלה, מלמטה, מתוך תא הטייס, מהאוויר שמסביב, ומהכוח שמושך את המטוס כלפי מטה.
האם אנחנו יודעים את חשבונותיו של הקב״ה? בוודאי שלא. אף אחד אינו יכול לומר שמצווה מסוימת לבדה היא הסיבה לנס מסוים. אבל דבר אחד יהודי יודע בבירור: למצוות יש זכות. למצוות יש כוח. והמצוות שומרות עלינו.
וזו אולי הנקודה שאנחנו צריכים לזכור יותר. אנחנו רגילים לדבר על מצוות כאילו הן משהו שאנחנו צריכים ״לשמור״ עליו. אני צריך לשמור שבת. אני צריך לשמור על המצווה. אני צריך להספיק ליטול לולב. לפעמים זה נשמע כמו עוד חובה ועוד משימה.
אבל האמת עמוקה יותר: אנחנו לא רק שומרים על המצוות - המצוות שומרות עלינו.
כך עם שבת. במשך אלפי שנים יהודים אמרו שהם ״שומרים שבת״, אבל שבת שמרה על העם היהודי לא פחות. היא שמרה על הזהות שלנו, על המשפחה היהודית, על הקשר שלנו זה לזה ועל הברכה שנכנסת אל תוך החיים. שבת היא מקור הברכה - מתנה, לא נטל.
כך גם התורה והמצוות כולן. הקב״ה, בורא העולם, נתן לנו את הדרך לחיות בתוך העולם שהוא עצמו ברא. אין כאן אמונה טפלה ואין כאן קמע שאנחנו ממציאים לעצמנו. זו התורה שהקב״ה נתן לנו, וזוהי הזכות שהוא שם בידינו.
יהודי יכול לעמוד בירושלים, בבני ברק, בלייקווד, בברוקלין או בלונדון ולנענע לולב, בלי לדעת לאן הזכות של אותה מצווה מגיעה. אולי לחייל. אולי לחולה. אולי למשפחה שנמצאת בסכנה. ואולי ליהודים שנמצאים עשרות אלפי רגל מעל הקרקע בתוך מטוס שצולל מן השמים.
אנחנו לא יודעים. אבל אנחנו מאמינים שזכויות של כלל ישראל עומדות לכלל ישראל.
וכשנס כזה מתרחש ממש בימי חג הסוכות, בזמן שיהודים בכל העולם מנענעים את הלולב לכל רוחות השמים, קשה שלא לעצור ולהרגיש את החיבור. לא כנבואה ולא כחשבון שמים, אלא כהזדמנות לפתוח את העיניים.
כשאנענע את הלולב כלפי מעלה, אחשוב השנה גם על אותם יהודים שהיו שם בשמים. כשאוריד אותו כלפי מטה, אזכור את המטוס שצלל ובחסדי שמים חזר להתייצב. ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה - ואומר: ריבונו של עולם, תודה ששמרת עליהם. תודה שאתה שומר עלינו גם במקומות שבהם אנחנו אפילו לא יודעים שאנחנו זקוקים לשמירה.
וכעת, כשאנחנו נכנסים להושענא רבה ומתקרבים לשמחת תורה, המסר גדול אפילו יותר. אנחנו עומדים לחבק את ספר התורה ולרקוד איתו, וזו הזדמנות לזכור מה באמת יש לנו ביד. לא ספר שאנחנו נושאים מתוך הרגל, ולא מערכת של חובות שאנחנו צריכים לסמן עליהן וי. יש לנו את המתנה הגדולה ביותר שנתן לנו בורא העולם - התורה והמצוות, הדרך שהוא נתן לנו לחיות, להתברך ולהישמר.
במקום להרגיש שהמצוות הן עול שאנחנו צריכים לשמור עליו, צריך לשמוח בהן. להתרגש מהן. להודות עליהן. להבין שזו זכות.
לפעמים הנסים של הקב״ה נסתרים מאיתנו, ולפעמים הם עומדים ממש מול העיניים. כשזה קורה, אסור לנו להתרגל. צריך לעצור ולומר תודה.
תודה על הנסים שאנחנו רואים. תודה על הנסים שלעולם לא נדע שהתרחשו. תודה על התורה. תודה על המצוות. ותודה על הזכות להיות חלק מכלל ישראל.
אנחנו שומרים את המצוות - והמצוות שומרות עלינו.
ופרוש עלינו סוכת שלומך.
חג שמח.
דובי הוניג הוא מייסד ומנכ״ל לשכת המסחר היהודית האורתודוקסית
0 תגובות