באולפן הממוזג של פודקאסט 'כיכר FM' מבית "כיכר השבת", יוסף האווי דנאו מתיישב, נושם לרווחה ומחייך. הוא בדיוק חזר מביקור בלונדון, אבל מבחינתו, "אין כמו להיות בארץ". המשפט השגור הזה, שיוצא מפיו של כמעט כל ישראלי שחוזר מנתב"ג, מקבל משמעות עמוקה כשהוא נשמע מפיו של דנאו.
יוסף, שנולד כ"האווי", מחזיק באחד מסיפורי החיים המורכבים, הכואבים והמפעימים ביותר שאפשר לדמיין. המסע שלו – מילד ללא זהות אל חיק היהדות – הוא לא רק מסע אישי, אלא מראה נוקבת המשקפת לנו, החברה הישראלית והיהודית, את הפנים שלנו עצמנו.
שתי אימהות, אבא אחד, וילד פיליפיני בצפון תל אביב
הסיפור של יוסף מתחיל בהחלטה אמיצה של אישה אחת – אמו הביולוגית. היא עזבה את הפיליפינים והגיעה לישראל כדי לעבוד כעוזרת בית, לחפש התחלה חדשה. זמן קצר לאחר מכן, היא גילתה שהיא הרה. במקום לשלוח אותה חזרה למולדתה, המעסיקים שלה – משפחה יהודית חילונית מצפון תל אביב – קיבלו החלטה יוצאת דופן: לגדל את הילד יחד איתה, בביתם.
"הם הפכו להיות אמא ואבא שלי לכל דבר," מספר יוסף בעיניים בורקות, "עד היום אני קורא להם אמא ואבא. אבא שלי המאמץ נפטר כשהייתי בן 16, ואני אומר עליו קדיש. גדלתי במציאות שבה יש לי אמא ביולוגית, ועוד אמא ואבא ישראלים, ואחים ואחיות שלא נראים כמוני בשום צורה. זה היה הנורמלי שלי".
המשפחה המאמצת עטפה אותו באהבה. אף על פי שלא ניהלו אורח חיים דתי, יוסף מעיד עליהם כעל אנשי חסד עצומים. אך האוטופיה שבתוך הבית התרסקה מיד כשיצא אל הרחוב.
"אתה הפיליפיני" – השקט הצורח של החרם החברתי
"ברגע שאתה יוצא מהבית בצפון תל אביב, ואתה הילד הפיליפיני היחיד בסביבה, זה ניכר," הוא משתף בכאב. כבר בכיתה א', המילים פצעו. הזהות שלו, שבבית לא הייתה אישיו, הפכה בחוץ לאות קין. הוא ספג גזענות, בריונות, ואף עבר חרם חברתי אכזרי שבו איש לא דיבר איתו.
"אתה תמיד מרגיש שמתלחששים מאחורי הגב שלך. אין שקט מאחורי הקלעים. זו מחשבה שלא מפסיקה לשגע אותך".
הוא היה ילד בלי מקום מוגדר. הישראלים לא קיבלו אותו, כשטס לפיליפינים הרגיש זר, וגם הדת הנוצרית של אמו לא דיברה אליו. כשאמו הייתה לוקחת אותו לכנסייה, הילד הקטן היה יושב שם ומתפלל תפילה משלו, כזו שמעבירה צמרמורת: "אני לא יודע מי אתה, אבל אני יודע שאתה שם ואתה אחד. לא שלושה, אחד".
לצד תחושת התלישות, יוסף ספג מהסביבה החילונית שבה גדל תמונה מעוותת של היהדות. עבורו, קיום יהודי הצטייר דרך פריזמה של כותרות שליליות בתקשורת – הפגנות, שחיתויות, כפייה. "אם לא הייתי מתגייר, בקלות הייתי הופך לפעיל פרו-פלסטיני," הוא מודה בגילוי לב נדיר. "הייתי מלא בכעס. כעסתי על הכל. למה אני פה? כנגד כל הסיכויים אני במדינה קטנה, מסוכסכת, עם שפה ותרבות שאני לא יודע אם אני שייך אליהן".
הכוכב הבא, שני ליטר שוקו ואשליית הפרסום
המקום היחיד שבו יוסף הרגיש בבית היה המוזיקה. שם לא היו צבע עור או הגדרות, רק תווים, רגש וכישרון מתפרץ. הוא החל להופיע ברחובות, בברים, וקטף מחמאות. בגיל 17, סרטון באינסטגרם הוביל אותו לבמה הגדולה של תוכנית הריאליטי "הכוכב הבא". הוא הפך לסלב ברמה ארצית, הגיע עד לחצי הגמר (תוך שהוא שר עם דלקת גרון ומגיע לטונים גבוהים מאי פעם), אבל מהר מאוד הבין שהנוצץ אינו זהב.
באחד הביצועים המוכרים שלו בתוכנית, לשיר "Take Me To Church" ("קח אותי לכנסייה"), משהו היה כבוי. כיום, יוסף יודע להסביר בדיוק למה: לשיר לא הייתה נשמה שהתאימה לו. כדי להמחיש את הריקנות של תעשיית הבידור שבה כולם מחפשים רק לייקים, כסף ופרסום, יוסף משתף סיפור מבריק על תלמיד פיתוח קול שלו שרצה לשיר את אותו השיר:
"הגעתי לשיעור עם שני בקבוקים של ליטר שוקו. אמרתי לו: רוצה לשיר את זה? תשתה. הוא שתה ושתה עד שהתחיל לרעוד ולהחוויר. כשהצעתי לו מים הוא אמר שהוא לא מסוגל להכניס יותר כלום. אמרתי לו: יפה. זה בדיוק השיר הזה. כשאנחנו ממלאים את הגוף והנשמה בתוכן ויזואלי נוצץ ואטרקטיבי אבל ריק מתוכן, כשאנחנו רוצים להכניס משהו בריא ואמיתי – כבר אין לו מקום".
יוסף לא רצה להיות כוכב הוליוודי חלול. אבל כדי לכתוב מוזיקה עם עומק, אדם צריך לדעת מי הוא. וליוסף, עדיין, לא הייתה זהות.
הצבא, הדיכאון והבחירה היחידה שנשארה – "לא להיות פה"
השבר הגדול ביותר הגיע עם הגיוס לצה"ל. הוא התגייס כדי לא לאכזב את אמו, וכדי להוכיח שהוא שווה משהו, שהוא נולד בזכות ולא בחסד. אבל המערכת הצבאית מחקה את מעט האינדיבידואליות שהייתה לו. כששאל חיילים אחרים למה הם התגייסו, הם ענו "זו המדינה שלי, זה העם שלי". יוסף לא יכול היה להגיד את זה.
"קיום זה לא כיף," הוא משחזר את התקופה האפלה בחייו. "הייתי בדיכאון, עם מחשבות אובדניות שליוו אותי. המשוואה שלי הייתה פשוטה: לא בחרתי להיוולד לתוך המציאות הזאת. לא בחרתי להיות הילד הפיליפיני בתל אביב. אז אם אין לי בחירה על איך לחיות, תהיה לי בחירה אם להיות או לא להיות. מצאתי את הבחירה היחידה ששלטתי בה ב-100%".
קורס "נתיב" והתגלית: "לא בחרתי, נבחרתי"
אל קרן האור הראשונה הוא הגיע לקראת סוף השירות, כשנרשם לקורס "נתיב" – קורס זהות ישראלית ויהודית לחיילים שאינם מוכרים כיהודים. הוא הגיע לשם כמוזיקאי שמחפש חופש מהצבא, והצהיר מיד: "אני לא פה לשמור שבת או להתגייר".
אבל שם, בין חיילים ממוצא רוסי, אתיופי, איראני ויפני – כולם מיעוטים שכל חייהם הזכירו להם שהם לא שייכים – משהו נפתח. כשחקר את ההיסטוריה של עם ישראל, את הרדיפות, הגלויות, ההישרדות כנגד כל הסיכויים, הוא התחיל לשאול שאלות אחרות. הוא חקר את ההיסטוריה של אמו המאמצת, ניצולת שואה. הפאזל התחיל להתחבר.
"פתאום הבנתי: נכון, לא בחרתי להיות פה. נבחרתי להיות פה. מה הסיכוי שהאווי הפיליפיני ייוולד בצפון תל אביב למשפחה ניצולת שואה, יגיע לצה"ל ויישב שם? כל פרט קטן נבחר בשבילי. אם עם ישראל לא היה עובר את כל ההיסטוריה שלו, אני בכלל לא הייתי בעולם הזה. הייתי נשמה במקום אחר".
בנקודה הזו, עוד לפני הגיור הטכני, יוסף כבר הרגיש יהודי. בדומה לרות המואביה שאמרה קודם "עמך עמי" ורק אז "ואלוקייך אלוקיי", הוא הבין שהוא שייך לאומה הזאת. "לא הייתי נוצרי שהפך ליהודי. הייתי פיליפיני שבוחר בעם ישראל". הוא הבין שהיהדות אינה דת במובן המערבי, אלא לאום, מהות, חיים. "אנחנו לא שומרים שבת כי אנחנו דתיים, אנחנו שומרים שבת כי ככה אנחנו מבטאים את היהדות והזהות שלנו".
יוסף הצדיק של ימינו: השליחות להאיר את האפלה
הוא בחר בשם "יוסף", על שם יוסף הצדיק, שגם הוא נזרק למדינה זרה, ספג ניכור מאחיו, ובכל זאת, כשהיה בשיא כוחו, בחר לחבק אותם ולומר "אני אח שלכם".
הגיור, מבחינתו, היה הרגע המאושר בחייו, תרתי משמע. "זה לא רק אושר. זה מלשון 'אישור'. כל פרט בחיים שלי קיבל אישור, קיבל משמעות רטרואקטיבית. הגעתי למקום הכי גבוה בעולם: אני יהודי".
היום, כשהוא נשוי ומקים בית יהודי בישראל, הוא ממשיך ליצור מוזיקה – אך הפעם עם נשמה, כזו שמרוממת את השומעים. הוא מופיע בקהילות יהודיות בארץ ובעולם, ומלמד פיתוח קול. עם זאת, הוא סוחב איתו גם כאב עכשווי: הגזענות עדיין כאן.
למרבה האירוניה והצער, יוסף מעיד שכיום הוא חווה גזענות ("פיליפיני לך הביתה") פעמים רבות דווקא בתוך קהילות שומרות מצוות. אך במקום לכעוס, הוא רואה בכך את שליחותו הגדולה: לשבור את התבניות וההגדרות הרדודות המפלגות אותנו. ללמד את האחים שלו לזהות את הנשמה הפנימית, מעבר לצבע העור והמוצא.
0 תגובות