השקט שהשתרר באולפן "כיכר FM" של אתר "כיכר השבת" היה מסוג השקט שאפשר לחתוך בסכין. זה לא היה עוד ריאיון שגרתי. בכיסא המרואיין ישב אליהו ליבמן – דמות מופת שחייה שזורים בסיפורה של מדינת ישראל. סגן אלוף במילואים, לוחם עז נפש ומפקד בסיירת גולני, קצין ביטחון מוערך שזכה להוקרה מהרמטכ"ל, וראש מועצת קרית ארבע לשעבר. אדם שהקדיש את חייו לביטחון ולהתיישבות.
אך כפי שהגדיר זאת המראיין, אלי גוטהלף, בפתח דבריו, כשהוא מביט היישר לעיניו של אורחו: לפני כל התארים, אליהו ליבמן הוא קודם כל אבא. אבא לאליקים ז"ל. הגיבור הצעיר והיפהפה, שביום פקודה, נטול נשק, בחר להישאר מאחור בלב התופת של חניון רעים כדי להציל חיים – ונפל על קידוש השם בתוך "אמבולנס המוות" הבוער.
הבית בעיר האבות והבן שראה את הלב של אבא
כדי לגעת, ולו במעט, בעוצמת האובדן, גוטהלף מבקש מליבמן לחזור אל הימים שלפני האפלה, אל הבית שבו צמח אליקים. פניו של ליבמן מתרככות כשהוא מפליג בזיכרונות אל משפחתו, הנושאת עימה שורשים עמוקים של מסירות נפש.
"אנחנו משפחה שמחה ומאושרת," הוא מתאר בקול רועד קלות אך מלא גאווה. "משפחה חפצת חיים, שמכילה כל ילד עם האופי הייחודי שלו ועם השליחות שלו בעולם". ליבמן ורעייתו אבישג ("הגיבורה האמיתית, מי שנשאה אותו ברחמה תשעה חודשים", כפי שהוא מקפיד להדגיש באהבה), הקימו את ביתם בקרית ארבע-חברון. הבית גידל שמונה ילדים על ברכי אהבת ישראל, התנדבות וחסד. אליקים היה הילד הרביעי, אך נוכחותו בבית הייתה כשל עמוד תווך.
כאשר גוטהלף מבקש לשמוע על זיכרון שמקפל בתוכו את מהותו של אליקים, ליבמן בוחר בסיפור שחושף ילד רגיש, חכם להפליא, כזה שלא רק כיבד את הוריו – אלא באמת ראה אותם. ליבמן מספר כיצד, בתקופתו העמוסה כראש מועצה, עמדה בפניו הזכות להחליף את רכבו. בעוד הסובבים אותו יעצו לו להסתפק ברכב פשוט וסטנדרטי כדי "לא לנקר עיניים", היה זה אליקים שניגש אליו בשיחת עומק מרגשת.
"אבא, בין כה וכה ידברו עליך", אמר לו אליקים הצעיר בחוכמה ששמורה לגדולים. "אתה עובד כל כך קשה, אתה משרת ציבור כל חייך. אנחנו בקושי רואים אותך. תיקח רכב שטח, משהו שיאפשר לנו לצאת לטיולים ביחד, שישמח אותך ויאפשר לנו שעות איכות כמשפחה. אתה לא צריך להתנצל".
"בזכות אליקים," משתף ליבמן בחיוך כואב, "עשיתי את זה. וזכינו לשעות איכות בלתי נשכחות איתו בטיולי השטח. הוא היה ילד סקרן, אוהב אדם, יהודי גאה שיודע להיות המשענת של כולם בשעות משבר".
המסיבה האחרונה במדבר: "כאילו הוא נפרד מכולנו"
הריאיון מקבל תפנית מצמררת כשגוטהלף מוביל את השיחה אל השבוע שלפני שמחת תורה. כאילו בהשגחה עליונה, משפחת ליבמן זכתה לרגע פרידה ארוך, מגבש ומלא באהבה.
ביום רביעי, בעיצומו של חול המועד סוכות, יצאה המשפחה כולה לטיול ג'יפים במדבר יהודה. אליקים, שסיים משמרת אבטחה מתישה של לילה שלם בתל אביב, סירב לוותר. הוא הגיע היישר לסוכה המשפחתית, הצטרף לטיול אל מול נופי ים המלח, עמד מעל המצוקים בקיבוץ עין גדי והכין עבור כולם כנאפה מתוקה בשטח. כשחזרו לביתם בקרית ארבע, הוא היה "הרוח החיה" – עמד על המנגל, דאג לסטייקים איכותיים ומזג יין משובח לכולם.
"הוא בעצם נפרד מכולנו מבלי שנדע", אומר ליבמן באולפן, והשקט זועק מדבריו. "הייתה לנו תמונה במדבר, כל המשפחה יחד. הבת שלי העלתה אותה לרשת, והרגשתי לפתע צביטה איומה בלב. אמרתי לה 'מה עם ענווה וצניעות? לא כולם זכו לכזו משפחה, בואו לא נוציא לנו עין הרע'. ביום חמישי בבוקר הוא חזר לעבודה. לא ידענו שהוא הולך לאבטח במסיבת הנובה בחניון רעים".
הבוקר שהחשיך את העולם: "הוא לחש לי, 'אבא, באים פצועים'"
את חג שמחת תורה עשתה משפחת ליבמן בצפת. ערב החג היה מרומם מהרגיל – ריקודים, שירה, מעבר בין בתי כנסת ותחושה של קדושה עילאית באוויר ההרים הקריר. אלא שבבוקר החג, הכל התנפץ לרסיסים.
ליבמן התארגן לתפילת שחרית כשקיבל שיחת טלפון בהולה מקצין באזור בנימין. "בוקר טוב אליהו, תרתי משמע", נאמר לו מעבר לקו. כשפתח את הנתונים הסלולריים בנייד שלו, כאיש חירום, קפץ מולו סרטון מחריד: טנדר של חמאס עמוס מחבלים דהר ברחובות שדרות. כמי שחי ונושם ביטחון עשרות שנים, ליבמן לא היה זקוק ליותר מזה. הוא הבין מיד – זו לא חדירה מקומית, זו מלחמת יום כיפור השנייה.
הוא נעל את משפחתו בדירה בצפת, הקפיץ את כיתות הכוננות של קרית ארבע מרחוק, ועמד לצאת אל התופת. ואז, הטלפון שלו צלצל שוב. על הצג הופיע השם "אליקים".
"אני עונה, והוא מדבר בלחש, בקור רוח מקפיא," משחזר ליבמן, וניתן לראות את גוטהלף בולע את רוקו באולפן. "אני מבין שהוא מסתתר. ביקשתי שינתק וישלח לי מיקום בהודעה כדי לא לסכן אותו".
אליקים שלח לו נ.צ מחניון רעים. אבל מה שהיה בהודעה שאחרי, שבר את הלב של כל מי ששמע אותה. "הוא לא אמר לי 'אבא, בוא תציל אותי, מחבלים פה'", חושף ליבמן בגרון חנוק. "הוא כותב לי: 'אבא, יש פה הרבה פצועי ירי שצריכים פינוי דחוף'. הוא היה חובש בגולני, ולמרות שהיה לא חמוש, הוא נשאר שם לטפל בפצועים כשחבריו מסביב נמלטים או נרצחים. הפצועים מתו לו בידיים, והוא חיכה שהצבא הגדול או שאבא שלו, עם הקשרים והיכולות, יבואו להציל אותם".
זו הייתה הפעם האחרונה שאליהו שמע מבנו.
המסע בגיהינום: לחפש ילד בין גופות שרופות
מרגע שווידא שהגזרה בקרית ארבע בטוחה לחלוטין, יצא ליבמן דרומה, חמוש באקדח בלבד. תיאור המסע שלו בעוטף עזה מרגיש כמו סצנה שלקוחה מסיוט שלא נגמר. לאורך 15 קילומטרים, מוקף באש, רכבים שרופים וגופות מוטלות על הכבישים, הוא נסע אל הלא-נודע.
"בכל גופה שראיתי על הכביש, הלב עצר," הוא מספר. "אמרתי לעצמי, אולי זה הוא? אולי הנ.צ שהוא שלח כבר לא רלוונטי?".
באישון לילה הוא הגיע לתוך חניון רעים השרוף והמפויח. הוא הלך ישירות לנקודה שאליקים שלח לו. "הגעתי לאוהל לבן. היו שם עשרות נרצחים ונרצחות. אני, אבא שלו, התחלתי לעבור על הגופות... נרצח, נרצחת, אחד אחרי השני. מצד אחד אתה מתחנן לאלוקים שלא תמצא אותו שם, מצד שני אתה כל כך רוצה למצוא אותו, כדי לדעת מה קרה".
ואז, בלב החושך, הבחין ליבמן בטרקטורון שעליו עגלה, וקציני פיקוד העורף עומדים לצידו. "ראיתי שהם מעבירים דברים שחורים. התקרבתי, והבנתי... הם פשוט העבירו גופות שרופות ממצבור אחד לעגלה. המחזה הזה... הכל בוער מסביב... אמרתי לעצמי, אולי הוא שם?". באותו לילה הוא חזר למשפחתו ללא תשובות, מציג בפניהם חמש אפשרויות קשות מנשוא, כשהגרועה שבהן היא חוסר ודאות מוחלט – כזה שיכול להימשך נצח.
210 ימי תהום, קברים פתוחים, וסגירת מעגל שמימית באולפן
במשך שבעה חודשים ארוכים ומדממים, מדינת ישראל הגדירה את אליקים ליבמן כחטוף. משפחתו חייתה בין ייאוש לתקווה עצומה. אליהו מספר איך החדר של אליקים שופץ בקפידה מתוך אמונה שהוא עתיד לחזור. המשפחה סגרה תפריט לסעודת הודיה, ואף איתרה מטפל רגשי שילווה אותו ביום שאחרי השבי. כשאחיו של אליקים נכנסו כלוחמים ללב רצועת עזה, הם ריססו את שמו על קירות בעזה: "אליקים, אנחנו בדרך" – מתוך תקווה אדירה שאולי הוא קורא, אולי הוא מחזיק מעמד.
אך המציאות הכתה במשפחה בעוצמה טראגית. אחרי 210 ימים, ובעקבות החלטה דרמטית וכואבת לפתוח קברים, הגיעה הבשורה: אליקים לא נחטף. בשיא הקרב, אליקים ואנשים נוספים מילטו פצועים לתוך אמבולנס בתקווה להצילם, אך מחבלי החמאס הארורים ירו עליהם טילי RPG. 18 חללים נשרפו באותו "אמבולנס מוות". בשל טעות בזיהוי, שרידיו של אליקים נטמנו יחד עם חללה אחרת בבית העלמין בחולון. ביום השואה והגבורה, הובא אליקים למנוחת עולמים בעיר האבות חברון.
בנקודה זו של הריאיון, האולפן עוצר מלכת. המראיין, אלי גוטהלף, שעד כה ניווט את השיחה ברגישות עילאית, עוצר את שטף הדברים ומשתף את ליבמן בגילוי אישי המותיר את הצופים דומעים:
"אני מקשיב לך, אליהו, ואני חייב להגיד לך משהו," אומר גוטהלף בקול סדוק. "אבא שלי שירת באותם ימים ביחידת הסריקה של יק"פ דרום (יחידת קבורה פיקודית של הרבנות הצבאית). הוא וצוותו הם אלו שישבו, ימים ולילות, וסיננו את האפר מאותו אמבולנס בדיוק. אני זוכר שכשאבא שלי היה חוזר הביתה לשבתות, מפויח וכואב, הוא היה אומר לנו: 'אליקים נעדר, אבל אנחנו נמצא אותו. אנחנו חייבים לעבור שוב על האמבולנס, אסור לפספס אף אחד'. הוא והחיילים שלו עקבו אחרי הסיפור שלכם יום-יום. המאמץ שלהם לדאוג שלכל משפחה יהיה קבר ישראל... זו מסירות נפש שקשה לתאר".
ליבמן, עיניו בורקות מהתרגשות, לא נותר אדיש. "האנשים האלה, אבא שלך והחברים שלו מהרבנות הצבאית וזק"א, הם הגיבורים השקטים שלנו. מחיר הדמים והנפש שהם שילמו כדי לאתר את ילדינו הוא בלתי נתפס. מסור להם את אהבתי ותודתי העמוקה".
"מתוך השכול העמוק ביותר - קם להנהיג"
לקראת סיום הריאיון המפעים, כשגוטהלף שואל האם הייתה נקודת שבירה, תשובתו של ליבמן מהדהדת כעמוד אש לפני המחנה: "לא נשברתי. כואב לי ברמות בלתי נתפסות, אבל המציאות של להישבר אינה קיימת מבחינתי. הקדוש ברוך הוא נותן לנו ניסיונות קשים מנשוא, אבל הוא נותן גם את הכלים לעמוד בהם. לא ניתן לאויבים שלנו לשבור אותנו".
מתוך אותה תעצומות נפש, ותוך הבנה עמוקה של גודל השעה, חושף ליבמן החלטה היסטורית ודרמטית שקיבל ממש בעצם ימים אלו – החלטה להצטרף לפוליטיקה הארצית, ולחבור להנהגת מפלגת 'נעם לישראל' בראשות ח"כ אבי מעוז.
"אליקים נפל על קידוש השם, בדיוק כמו אחי, שניאור שלמה ז"ל, שנרצח בפיגוע והמחבלים שרצחו אותו שוחררו בעסקת שליט," אומר ליבמן במבט חודר שניכרת בו פלדה. "הבנתי שאי אפשר רק לבכות את המתים שלנו. אנחנו חייבים להבטיח את עתיד החיים. החלטתי להיכנס לחיים הפוליטיים במפלגת 'נעם' כצוואה חיה של אליקים ושל כל הנופלים. להילחם על הזהות שלנו, על הערכים שלנו, על עם ישראל ועל שלמות ארץ ישראל ללא שום גמגום או התנצלות".
מי כמוהו מתאים לכך. אדם ששילם את המחירים הכבדים והיקרים ביותר שאומה יכולה לדרוש מבניה - כאח שכול, וכאב שכול - מחליט לא להסתגר בצערו, אלא לעמוד בחזית ההנהגה הציבורית. "הניצחון האמיתי," מסכם ליבמן באולפן 'כיכר FM', "הוא לקחת אחריות. להמשיך להרבות בחיים, להביא עוד נכדים לעולם, ולדאוג שהמדינה הזו תהיה ראויה למחיר הדמים הנורא שהילדים שלנו שילמו עליה".
המילים הללו, שיצאו מליבו השבור אך העוצמתי של ליבמן, הותירו את גוטהלף ואת מאזיני 'כיכר השבת' עם צמרמורת שקשה לנער. עדות חיה ונושמת לנצח ישראל, שלא ישקר, ולא יישבר לעולם.
0 תגובות