ישנם ראיונות שמתחילים בשאלה שגרתית, וישנם כאלה שכבר מהדקה הראשונה זורקים אותך למציאות מקבילה, בלתי נתפסת. אל אולפן כיכר FM, של כיכר השבת, הגיע מונין הרון. על פניו, גבר צעיר, רהוט, בעל תואר שני במדיניות ציבורית מהאוניברסיטה העברית, דובר עברית קולחת ומשולב היטב בחברה הישראלית. אך מאחורי החזות השלווה הזו, מסתתר סיפור חיים שכאילו נלקח מתסריט אימה הוליוודי. מסע פתלתל שמתחיל בטבח מחריד בכפר נידח בדרפור, עובר דרך רדיפות של השירות החשאי הסודני, ומסתיים בריצה נואשת תחת אש חיה במדבר סיני.
כאשר המראיין, אלי גוטהלף, פותח את השיחה ומופתע מעצם שמו של המרואיין, מונין מסביר בפשטות כי "מונין" הוא שם שבטי אפריקאי היררכי מדרפור. מעטים השמות האפריקאים ששרדו את תהליכי ה"ערביזציה" והאיסלאמיזציה הכפויים שניסה המשטר הקיצוני בסודן לכפות על הילידים, במטרה למחוק את זהותם. שם, כל אחד נולד אל תוך מציאות שבה המדינה רוצה שתהיה "אחמד" או "מוחמד", אך הכפר שלך קורא לך בשמך האמיתי.
"הפוליטיקאים מדברים בגזענות, אבל הרחוב הישראלי חיבק אותי"
גוטהלף, ברגישות אופיינית, נוגע מיד בפיל שבחדר - צבע עורו של מונין והמפגש עם הרחוב הישראלי, שמורגל אולי לעולים מאתיופיה אך פחות למבקשי מקלט אפריקאים מסודן. התשובה של מונין מצליחה להפתיע. הוא לא מכחיש שישנם אנשים החווים גזענות, אך החוויה האישית שלו שונה לחלוטין.
הוא נזכר בעבודתו הראשונה בישראל, בסופרמרקט "יוחננוף" באשדוד, כשהוא אינו דובר מילה בעברית, פליט זר ומוחלט. "מהר מאוד התחלתי לקבל הזמנות למימונה, לחתונות, לאירועים של ישראלים שעבדו איתי," הוא משתף בהתרגשות. "הם לא גרמו לי להרגיש לרגע אחד שאני זר או לא שייך."
עם זאת, מונין, שעבד עד לאחרונה בארגון הסיוע היהודי-בינלאומי HIAS (היאס), חושף קונפליקט צורם: בעוד הישראלי הפשוט ברחוב ובאקדמיה עטף אותו בחום ("באוניברסיטה העברית המרצים והמזכירות עשו הכל כדי שאצליח"), דווקא במסדרונות הכנסת הוא נתקל באמירות קשות. הוא מספר לגוטהלף על דיון בוועדת עובדים זרים שבו נאמר כי ילדי הפליטים "מתפשטים בחברה כמו סרטן". הפער הזה, בין הפוליטיקאים שמנסים לרצות קהל בוחרים מסוים לבין הציבור עצמו שמחבק אותו בפועל, הוא תמה שתלווה את סיפורו של מונין לכל אורך הריאיון.
חיים של לפני 200 שנה: גן העדן האבוד בג'בל מרה
כדי להבין ממה מונין ברח, צריך להבין מאיפה הוא בא. לבקשתו של גוטהלף, מונין לוקח את המאזינים לילדותו בג'בל מרה (הר מרה) שבדרפור. אזור וולקני הררי, קריר ופסטורלי, השופע מפלים ונחלים.
חייו שם מזכירים מציאות מלפני מאות שנים. אין חשמל, אין טלוויזיה, אין מים זורמים בברזים. הילדים מתרחצים במי הנחלים, אוכלים פירות יער שגדלים פרא, והמזון הבסיסי הוא "עסידה" (בצק דוחן מותסס). גוטהלף נדהם מהתיאור של שגרת הבוקר של ילדי הכפר: לפני הלימודים, משימתם הראשונה היא לעבור בין בתי זקני הכפר, לוודא שהתעוררו, לשאול לשלומם ולבצע עבורם שליחויות.
הקהילתיות הזו באה לידי ביטוי גם ב"בית האורחים" המקומי, אליו מביאות כל משפחות הכפר את ארוחותיהן כדי לסעוד יחד, ולוודא שאף עובר אורח או אדם עני לא יישאר רעב. בגיל שמונה, מונין כבר קיבל אחריות אדירה - לרעות, יחד עם עוד שבעה מנכדיו של סבו, עדר עצום של למעלה מ-4,000 פרות. "הייתי חוזר מבית הספר, זורק את התיק ורץ לתוך המפל כדי שהמים ידפקו לי על הראש," נזכר מונין בגעגוע עמוק למשפחה, לאם שנשארה מאחור, ולחיים הפשוטים שנגדעו באבחה אחת.
הילדות שנמחקה: סלקציה וטבח בגיל 11
נקודת השבר, זו ששינתה את חייו של מונין לנצח, הגיעה ביום קיץ שגרתי. מונין, אז בן 11 בלבד, שיחק עם חבריו בכדורגל מאולתר מניילון במרכז הכפר. לפתע, קולות פיצוצים הפרו את השלווה. כשפיצוץ עז החריד את הקרקע סמוך אליהם, הילדים נסו לבתיהם.
מונין, ששיחק ללא חולצה, מצא את אמו ואחיותיו אורזות בבהלה. אמו, באקט של אינסטינקט הישרדותי אימהי, הלבישה עליו בטעות את החולצה של אחותו הגדולה, ותפסה בידו אל מחוץ לבית בניסיון לנוס אל המערות שבהר. אך הם איחרו את המועד. מיליציות חמושות פשטו על הכפר, צועקות בשפה שמונין לא הכיר (ערבית).
כאן, הקול של מונין באולפן כיכר FM רועד. הוא מתאר כיצד הכוחות הפרידו בין נשים לגברים. מונין הקטן, לבוש בחולצה של אחותו ואוחז בחוזקה בידה של אמו, נותר בצד של הנשים. מול עיניו, ריססו החמושים את כל הגברים, הזקנים והילדים שעמדו בצד השני – כולל אביו וחבריו שאיתם שיחק רק דקות קודם לכן. הטעות הגורלית עם החולצה, היא שהצילה את חייו.
האולפן משתתק. אלי גוטהלף, עוצר את הריאיון לרגע של הפוגה. "סיפור שמאז השואה, או אירועי השביעי באוקטובר, קשה לתפוס שאנשים עברו דברים כאלה של סלקציה," אומר גוטהלף, ומעניק למונין את המרחב לנשום.
המפגש עם המודרניזציה, והמרד באסלאם הקיצוני
לאחר שהכפר נשרף כליל, אמו של מונין קיבלה החלטה קורעת לב. כדי להציל את בנה, היא שלחה אותו עם דודו אל אזור הנילוס הכחול - צידו השני של סודן, בעוד היא ואחיותיו נותרו מאחור. "בכיתי כל הדרך," מתוודה מונין. עד לאותו יום, הפעם היחידה שנפרד מאמו הייתה לשעות ספורות כשהלך לבית הספר.
באזור הנילוס הכחול, פגש מונין לראשונה את הציביליזציה: אספלט, רכבים, מים זורמים בחשמל. אך הפערים הבלתי נתפסים בין גן העדן המוזנח ממנו בא, לבין החיים המודרניים שם, הציפו בו שאלות קשות על אי-צדק. מילד שדאג לזקני הכפר, הוא הפך לנער ביקורתי השואל שאלות.
בתיכון, הוא סירב ליישר קו עם מערכת החינוך שעברה תהליכי איסלאמיזציה עמוקים על ידי שלטון הדיקטטור עומר אל-בשיר. כאשר המורים ערכו דיבייט שנועד לפאר את האסלאם ולהשמיץ את הליברליזם והדמוקרטיה ("שיטת הכופרים"), מונין הצעיר התנדב לייצג דווקא את הצד הדמוקרטי. הוא הביס את מתחריו, סחף את התלמידים למחיאות כפיים, וזכה מהמורה לכינוי שילווה אותו הלאה: "המורד".
"תפסנו את ישראל כקול היחיד בעולם שתומך בנו"
כשהגיע לאוניברסיטה ללמוד הנדסת חשמל, המודעות הפוליטית של מונין התפרצה. הוא הצטרף לתא סטודנטים מחתרתי שקרא להפלת המשטר האיסלאמיסטי ולהקמת סודן דמוקרטית וחילונית. כאשר גוטהלף שואל על היחס של התא לישראל, התשובה של מונין מרתקת ושופכת אור על בריתות לא צפויות במזרח התיכון.
למרות שהמשטר הסודני שטף את המוחות באנטישמיות חריפה וטיפח את "שלושת הלאווים" המפורסמים מועידת חרטום (לא לשלום, לא להכרה, לא למשא ומתן עם ישראל), הסטודנטים המורדים תמכו בישראל בגלוי. הסיבה הייתה כפולה: ראשית, הקהילה היהודית בארצות הברית ובבריטניה הייתה הקהילה הבינלאומית היחידה שהקימה קול זעקה, הפגינה ופעלה בנחישות נגד רצח העם בדרפור, בעוד מדינות ערב גיבו את הדיקטטורה הסודנית. שנית, ב-2006, כאשר משטרת מצרים טבחה בפליטים סודנים שהפגינו בכיכר בקהיר וגירשה אותם, אלו שהצליחו להימלט מצאו מקלט הומני בישראל.
"עבורנו המשוואה הייתה פשוטה," מסביר מונין לגוטהלף, "המשטר שלנו טובח בנו ואומר לנו שהיהודים רעים. מצרים הורגת פליטים שלנו. ישראל מקבלת אותם ויהודי העולם נלחמים למעננו. לכן, כל מה שהמשטר אומר על ישראל מבוטל, ואנחנו מכירים בה."
משאית הדלועים, ותווית ה"מרגל הציוני"
הפעילות הפוליטית האמיצה לא עברה בשקט. בשנת 2011, התלקחה מלחמה מחודשת באזור נילוס הכחול. יום לפני הפלישה של הצבא, קיבל מונין שיחת טלפון מגורם בשלטון המקומי: "אתה ברשימת המבוקשים, תברח מיד".
הוא הוברח אל מחוץ לעיר בתוך משאית, קבור תחת ערימת דלועים. במשך ארבעה חודשים חי במנוסה, מחליף זהויות וכתובות מדי כמה ימים, בניסיון לחמוק מאנשי השב"כ הסודני שעצרו ועינו את חבריו. יום אחד, חבר ששוחרר מהכלא יצר עמו קשר והבהיר לו את חומרת המצב: החוקרים הציגו קלסר עבה המפרט את כל תנועותיו של מונין, וההאשמה המרכזית נגדו הייתה שהוא "מרגל ישראלי". בסודן של אותם ימים, משמעות ההאשמה הזו הייתה אחת: הוצאה מיידית להורג.
הריצה לחיים תחת אש מצרית
המשפחה התגייסה לאסוף הון עתק במונחים סודניים כדי לרכוש מסמכים מזויפים. מונין הוברח לשדה התעופה בחרטום, משם טס לקהיר, והועבר לידי מבריחים בדואים בסיני. המסע בסיני כלל הסתתרות במערבל בטון ושכיבה בתנאים תת-אנושיים בחדרי מסתור במדבר.
רגעי השיא של האימה התרחשו על גבול מצרים-ישראל. המבריח הוביל את קבוצת הפליטים דרך נקודה סמוכה לבסיס של משמר הגבול המצרי. בחסות החשיכה, הם שמעו את הקצין המצרי נותן פקודה מצמררת לחייליו: "יש פה עכברים. אל תעבדו קשה, כדור בראש ונגמר הסיפור."
הפליטים ניסו לנוס חזרה מרוב אימה, אך המבריח הבדואי הצמיד נשק לראשו של אחד מהם ואיים שאם לא יחצו לישראל, הוא יהרוג אותם בעצמו. הם נאלצו לעשות עיקוף של שעות, וכאשר ניסו לחצות את הגדר לבסוף, המצרים פתחו עליהם באש חיה. מונין וקבוצתו רצו על חייהם אל תוך שטח ישראל. חלקם לא שרדו את התופת ונורו למוות.
"ואז פגשנו את חיילי צה"ל," משחזר מונין בעיניים נוצצות. המפגש הזה נחקק בנפשו לנצח. מתוך העייפות, הצמא ואימת המוות, עמד על גבעה חייל ישראלי וצעק להם באנגלית: "וולקאם! אתם בישראל, אתם מוגנים פה, אנחנו פה כדי להגן עליכם." עבור צעיר שכל חייו המערכת המדינית רק ניסתה לרצוח אותו, לשמוע משפט כזה מנציג של מדינה יהודית, היה לא פחות מנס. "אלו היו שלושת הימים שישנתי בהם הכי טוב מאז גיל 11," הוא אומר על שהותו בבסיס צה"ל בנגב.
לימבו של 12 שנים: תהיות על פליטות, לאומיות ומוסר
אך החלום התנגש מהר מאוד במציאות הבירוקרטית. מחיבוקם של חיילי צה"ל, הועבר מונין למתקני הכליאה סהרונים וחולות למשך שנה וחצי. שם פגש פקידי הגירה שניסו לשכנע אותו, אדם שמרחף מעליו עונש מוות, לעזוב את ישראל. התסכול של מונין לא נבע מעצם הכליאה – הוא הרגיש שם מוגן מבחינה פיזית – אלא מחוסר ההכרה. "כמו ילד שעבר פגיעה ולא מאמינים לו," מגדיר זאת גוטהלף בחדות. מונין רצה רק שמדינת ישראל תכיר בגיהנום שעבר.
כיום, לאחר שחרורו וחיים של למעלה מעשור בישראל, מונין הוא סמל לאינטגרציה. סיים תארים אקדמיים, ותרם לחברה. ועם זאת, מעמדו עדיין זמני. הוא חי מחודש לחודש, ממתין לתשובה על בקשת המקלט שלו כבר למעלה מ-12 שנים.
בסיום הריאיון בכיכר FM, נוצר שיח פילוסופי-פוליטי עמוק בין השניים. גוטהלף מציף את הדילמה הלאומית: הקושי של מדינה להבדיל בין מהגרי עבודה לפליטי חרב אמיתיים, והסכנה למרקם הדמוגרפי והחברתי, כפי שניתן לראות באירופה ובדרום תל אביב. מונין מבין ומסכים עם הצורך במדיניות, אך מתחנן לדבר אחד: קבלת החלטות. אי אפשר להשאיר בני אדם, שנמצאים פה כבר עשור וחצי, בלימבו נצחי בו אינם יכולים לתרום למדינה כפי שהיו רוצים. הוא מציין שרבים מחבריו הפליטים התחננו להתנדב לצה"ל אחרי אירועי ה-7 באוקטובר, אך סורבו בגלל מעמדם.
את הריאיון המטלטל מסכם מונין במסר של תקווה שמהדהד הרבה אחרי כיבוי המיקרופונים. למרות שראה את רוע האדם בהתגלמותו, הוא בוחר בחיים: "כדי לחיות טוב, אתה צריך גם לוודא שלאחר יהיה טוב, וזה לא יכול להגיע מתוך כעס. צריך כל הזמן לבחור בתקווה."
0 תגובות