נשיא טראמפ פרסם אמש (ראשון) פוסט חריף ותוקפני : "איראן משחקת משחקים עם ארצות הברית, ועם שאר העולם, כבר 47 שנים (עיכובים, עיכובים, עיכובים!), ואז הם סוף סוף שיחקו אותה כשברק חוסיין אובמה הפך לנשיא. הוא לא רק היה טוב אליהם, הוא היה נהדר, הוא ממש עבר לצד שלהם, זרק לכלבים את ישראל ואת כל שאר בעלות הברית שלנו, ונתן לאיראן הזדמנות חדשה ורבת עוצמה לחיים".
בטקסט של טראמפ, מעבר לסגנון הישיר והמחוספס שלו, נחשף פצע מדמם בלב המדיניות המערבית. הוא לא מדבר רק על כסף שעבר במזומן לטהרן, הוא חושף תפיסת עולם שהפכה את היוצרות. כשטראמפ כותב שהממשל הקודם "עבר לצד שלהם", הוא מתאר בגידה שהפכה מאז לשיטה.
האם הנאורות הפכה לכסות עבור תומכי טרור?
מה שמתחיל ב"מחוות דיפלומטיות" ובמטוסים עמוסי מזוודות מזומנים בוושינגטון, מחלחל היום בצורה רעילה אל תוך הקמפוסים בארצות הברית ואירופה. איך הגענו למצב שבו מוסדות אקדמיים הופכים לחממות של אנטישמיות במסווה של צדק חברתי?
התשובה טמונה ב"ווקיזם" (Wokisme), אידיאולוגיה שחילקה את העולם למדכאים ומדוכאים בצורה שטחית.
בתוך המשוואה המעוותת הזו, ישראל והיהודים, שבנו מוסדות מפוארים והצטיינו במדע ובכלכלה, מסומנים כ"מדכאים" רק בגלל עוצמתם. טראמפ זועק שהאיראנים מצאו "פראייר הכי גדול מכולם, בדמות נשיא אמריקאי חלש וטיפש". הבוז הזה מהדהד את התחושה: מנהיגות חלשה במערב פתחה את הדלת לאותה שנאה ששורפת היום את האוניברסיטאות.
סטודנטים יהודים שמובילים במחקר במכללות ובאוניברסיטאות, מוצאים את עצמם נצורים. המוסדות מעדיפים להכיל רטוריקה של חמאס ואיראן כדי לא להיתפס כלא מכילים, תוך שהם בוגדים בערכי האמת.
המצוינות נדחקת לטובת פוליטיקה של זהויות. במקום להעריך את התרומה היהודית לקידמה בשוק העבודה ובמוסדות הציבור, גופים מעדיפים להתחנף לאג'נדות קיצוניות.
למה המערב בועט בדלי של עצמו?
איך אפשר להסביר את העדפת הדיקטטורה של טהרן על פני הדמוקרטיה של ירושלים? זו לא רק טעות אסטרטגית, זהו גועל פוליטי. כשטראמפ מציין שהאיראנים "הורגים את האנשים שלנו עם מטעני צד... וצוחקים על המדינה שלנו", הוא מדגיש את האבסורד: המערב מממן את מי שתוקף אותו.
הזרמת המיליארדים לא קנתה שקט, היא קנתה השפעה תרבותית שמרקיבה את המוסדות מבפנים. הכסף הזה מממן את אותם פעילים שצועקים ברחובות נגד ישראל, בזמן שהם נהנים מהפיתוחים שהמוח היהודי העניק לעולם. טראמפ מזהיר שהם "לא יצחקו יותר", וזו הנקודה שבה התסכול שלי פוגש את המציאות: הסבלנות למכבסת המילים של ה"ווק" נגמרה.
האם אנחנו באמת מוכנים להקריב את המצוינות ואת בעלי הברית האמיתיים שלנו על מזבח של אידיאולוגיה ריקה שמעריצה את אויבי החופש?
0 תגובות