מהי עמדת ההלכה לגבי הרפורמה המוצעת במינהל מקרקעי ישראל. הדברים שנשמעו בתקופה האחרונה הביאו אותנו לבדוק מהי עמדת ההלכה. האם יש כאן בעיה הלכתית או שמדובר בבעיה פוליטית מדינית גרידא.
בראשית דבר עלינו להבהיר במה דברים אמורים, כי הנה לפי הנמסר בידינו, מתכננים גורמים פוליטיים במדינת ישראל לערוך שינוי מהותי בסדרי העברת הבעלות על מקרקעין לדיור במדינת ישראל, כי אם עד כה היה כל אזרח הרוכש אדמת מדינה לצורך בנייה וכדומה, חוכר ממדינת ישראל את הקרקע למשך כחמישים שנה, ולאחר חלוף הזמן הזה, היה חוזר וחוכר מן המדינה את הקרקע בשנית. הלא מעתה יוכל לרכוש אדמות מדינה כפי חפצו לצמיתות בבעלות גמורה וחלוטה לעולם. ועתה אין אנו באים אלא לעורר על הצדדים הנתונים לשיקול דעתם של גדולי הפוסקים, אם לקרב ואם לרחק. וכפי הנשמע כבר אמרו בזה הגדולים את דברם.
ולעצם הדיון, הנה העירו על זה ממה שנאמר בתורה "והארץ לא תמכר לצמיתות", ופירש רש"י, ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל. וכעין זה פירש הרמב"ן, שהכתוב בא לתת אזהרה למוכר שלא ימכור לצמיתות. וכ"כ עוד הרמב"ן בחידושיו למכות (ג.), וכ"כ המאירי בחדושיו שם. וע"ע בהשגות הרמב"ן לספר המצות (ל"ת רכז). והרמב"ם (בפי"א מהלכות שמיטה ויובל) כתב, שמכאן שמענו לאו ללוקח ולמוכר במכירת הקרקע לצמיתות. ומבואר אם כן שבמכירת קרקע לעולם, יש איסור לאו משום "והארץ לא תמכר לצמיתות". וכן העיר בזה הרב שלמה אבינר שליט"א, וכתב שמחמת כן אין לתת היתר לחקיקה המדוברת. אולם הדבר תמוה מאד, שהרי ידוע הדבר שמצות יובל אינה נוהגת בזמן הזה, וכל המצוות השייכות למצות היובל אינן נוהגות בזמן הזה, כמו שכתב הרמב"ם (בפ"י מהלכות שמיטה ויובל), כי כל המצות השייכות למצות היובל, דין שדה חרמים ודין שדה אחוזה וכו', אינן נוהגות בזה"ז, מלבד מצות השביעית בארץ ומצות שמיטת כספים דרבנן. ואיסור מכירת הקרקע לצמיתות בכלל דין היובל הוא, וכמו שפירש רש"י בב"מ (עט.) שטעם מצות היובל היא למען לא תמכר הקרקע לצמיתות. וע"ע בפירוש האברבנאל על הפסוק שם, ובחדושי החת"ס למסכת גיטין (מח.). ועל כן ברור שהוא הדין לענין איסור מכירת הקרקע לצמיתות, שמכיון שאין היובל נוהג בזמן הזה אפילו מדרבנן, כמבואר בגמרא גיטין (לז.), אם כן לא שייך שוב האיסור שלא למכור קרקע לצמיתות. וכן כתב בפירוש רבינו הרמב"ם בריש פי"א מהלכות שמיטה ויובל, שדוקא א"י המתחלקת לשבטים לא תמכר לצמיתות, ומבואר יוצא מדבריו שבזה"ז לא שייך כלל דין זה של והארץ לא תמכר לצמיתות. ועיין במה שכ' בזה הגר"ח מבריסק הל' תרומות (פ"א ה"י), ובנו הגרי"ז בחדושיו על התורה (סימן קיח). ע"ש. גם הגאון חזון איש (בהלכות עכו"ם סי' סד) כתב, דאף שאפשר היה לומר שיש איסור מכירת הארץ לצמיתות אף בזה"ז, שהרי סוף סוף לכשיבאו ישראל לאדמתם יוכל כל אדם לחזור לנחלתו ואחוזתו אליו תשוב, מכל מקום מהגמרא בגיטין (מח.) מוכח שלא שייך איסור זה בזמן שאין היובל נוהג, ובעל כרחינו לומר דלעתיד לבא תתחלק ארץ ישראל מחדש ותתבטל חלוקה ראשונה, שהרי קודם חזרת הנבואה אין אנו בקיאים ביחוסי השבטים.
זאת ועוד, שלדעת כמה פוסקים, אין האיסור במכירת הקרקע לצמיתות, אלא אם לא יחזירנה לו ביובל, וכמו שפירש רבינו בחיי בפירוש המקרא, אבל אם סוף דבר שיחזירנה לו, או במקום שאין היובל נוהג, כגון בזמן הזה, אין איסור כלל במכירה לצמיתות, שהרי אינו חייב לומר לו בשעת המכירה, לזמן אני מוכר לך. אלא כל מכירה שהיא בסתם ממילא חוזרת ביובל במקום שהיובל נוהג. ואם כן פשוט שבמקום שאין היובל נוהג לא שייך איסור זה כלל וכלל. וזה ברור.
עוד העיר הרב הנזכר, שהרי רצון ה' הוא שלא תמכר קרקע לצמיתות, כי הקרקע שייכת לה' יתברך לבדו ולא לשום בן תמותה. והאריך בדברים כגון אלו. והנה גם אם נאמר שהיה נכון הדבר לעניין הלכה אף בזמן הזה, מכל מקום הדבר ברור שהחזקת הקרקעות על ידי המדינה אינה נחשבת "בידי ה'", ואילו היו חוזרות הקרקעות לבעליהן ביובל לא היו חוזרות למדינה, אלא לבעלים הראשונים שהם השבטים הנוחלים את הארץ, שגם הם אינם אלהות אלא בני תמותה ככל האדם. וגם כל הקרקעות שקנתה קרן קיימת לישראל לא נקנו אלא לצמיתות, וגם במקרים בהם נקנו הקרקעות מיהודים לקחה אותם קרן קיימת לצמיתות. ואם כן תמוה מה שנתעורר עתה על החוק החדש, שאינו משנה בעצם במאומה מבחינה מעשית את מעמד הקרקעות בארץ ישראל.
אלא שיש מקום לערער על ההיתר הנזכר, לפי שאחר שתתאפשר מכירת הקרקעות לצמיתות, יוכלו לבא גויים רבים, ויבקשו להם חלק בנחלת ה', לקבוע מושבם בדרך קבע בארץ ישראל, ויש בזה איסור משום לא תחנם, כמבואר במסכת עבודה זרה (יט:) שאסור לתת לגויים נחלה בארץ ישראל. וכבר נודע פסקם של גאוני ירושלים, מהר"ר מיוחס מכ"ר שמואל בעל ספר מזבח אדמה, והגאונים מוהרש"א ומוהרמ"ם, ועוד כמה וכמה גדולים, שהורו שאין איסור במכירת הקרקעות אלא לעובדי עבודה זרה בלבד, מה שאין כן בישמעאלים שאינן עובדים עבודה זרה (כמו שכתב הרמב"ם בפי"א מהלכות מאכלות אסורות), שלגביהם לא שייך איסור לא תחנם. וכן מבואר בספר כפתור ופרח. ועוד. (והאריך בזה בספר יביע אומר ח"י בקונטרס השמיטה). ואם כן לענין מכירה לישמעאלים העיקר לדינא שיש להקל בזה.
אולם אין להסתיר שיש חולקים בדבר, הלא הם הגאון חזון איש שביעית (סימן כד) והגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר. ועוד. שהם סבורים שאף במכירה לישמעאלי יש איסור לא תחנם. ועוד שעדיין יתכן שיבואו גויים שהם עובדי עבודה זרה ויבקשו להם קרקעות בארץ ישראל, ויוכלו לקנותם לצמיתות. אלא שלכאורה אין המקום להעיר בזה לגבי החוק החדש דווקא, שהרי אין חדש תחת השמש וגם עד עתה יכולים היו הגויים לקנות להם קרקע בארץ ישראל, ואין פוצה פה ומצפצף, ועל פי החוק במדינת ישראל הלא אסור להפלות אדם על רקע גזעי שלא למכור לו חבל ארץ, ואם כן מה נשתנה שכעת נתעוררו לצעוק חמס על איסור לא תחנם, בו בזמן שעד כעת היה המצב עגום באותה המידה.
ואמנם יש להעיר על זה, שהרי עד עתה לא הייתה המכירה לגויים בארץ ישראל, אלא מכירה לזמן, דהיינו לחמישים שנה, אבל מעתה תהיה המכירה לעולם, ויש בזה איסור לא תחנם ביתר שאת. ואם כן, אם עד היום נהגו למכור קרקעות לגויים עובדי עבודה זרה בחכירה לחמישים שנה, שאין האיסור בזה ברור כל כך, שהרי אינה מכירה אלא לזמן, וכמו שצידדו האחרונים (עי' בשו"ת משפט כהן סימן סג), הרי מעתה יבאו למכור להם קרקעות לעולם, ויש בזה איסור לא תחנם, ולמה לנו לזנוח דרך ההיתר במכירת הקרקעות, ולהביא עצמנו למכירה אסורה על פי דין התורה. ובפרט שהדבר ידוע, שתיכף אחר החלת הרפורמה, יועברו קרקעות רבות לאין מספר לרשות החוכרים לצמיתות, ואם כן בעצם קבלת הרפורמה יש איסור של לא תחנם.
אלא שבאמת מסתבר שמכיוון שאין בכוחה של המדינה לחזור ולהפקיע את הקרקעות אחר חמישים שנה, כי כזאת לא נשמע ולא יאומן כי יסופר שכך יהיה, אין ממש בהארכת המכירה לעולם, ואין בזה משום לא תחנם כלל, שהרי לא מתוספת בזה שום חניה לגויים בארץ ישראל. ועוד שיש לצרף לזה סברת הגאון רא"י קוק זצ"ל בספר שבת הארץ, שבכל מקום שיש כבר לנכרי קרקע בארץ ישראל, שוב לא שייך לגביו איסור לא תחנם במכירת קרקע נוספת, ואם כן יש לומר שהוא הדין לעניין תוספת מכירה "באיכות" מצד מה שהמכירה תקבל משנה תוקף במכירה לצמיתות בבעלות גמורה, שמכיוון שבלאו הכי אלו הגויים יש להם חניה בארץ ישראל, מה ייתן ומה יוסיף בחנייה שיש להם, במה שנמכור להם את הקרקע לעולם. על כן מסתבר שבאמת אין לחוש לכל זה לאסור על החוק החדש של השינוי במעמד הקרקעות בארץ ישראל, אם כי הדבר צריך בודאי ישוב גדול מאד, ואין להקל ראש בשינוי כבד משקל שכזה במעמד הקרקעות בארץ ישראל, ורק לאחר שיהיה ברור הדבר שטובת הישוב היהודי בארץ ישראל הוא בשינוי הנוהג שהיה עד היום, יש מקום להקל בחקיקה זו, שאם לא כן יש בזה גם חשש איסור מצד הפקעת זכויות של בני ישראל בקרקעות ארץ ישראל. ואכמ"ל.
ומכל מקום באם אפשר הדבר, היה מן הראוי שינהיגו תקנה שלא יוכל ישראל למכור הקרקע לנכרי לצמיתות אלא לחמישים שנה. וכבר הייתה כזאת מעולם. ומראשית ימי הציונות נהגו ראשיה לרכוש קרקעות בצורה מוצהרת ליהודים בלבד, וכל מאמציהם של נדיבי העם שעמדו וסייעו לישוב בארץ ישראל, היו על מנת להביא לכך שבני ישראל יחזיקו בקרקעות הארץ. ישמע החכם ויוסיף לקח.